לא היו לה ילדים, היא הייתה אשת קריירה מגוונת עם תרומה משמעותית לחיי החברה הישראליים, והגבר שאיתו מצאה אהבה, שפה משותפת ותחומי עניין משיקים למרות שלא הספיקו לצקת אותם לתבניות של סנדוויצ’ים בבוקר־מקלחות בערב־סיפור לפני השינה, הודיע לה יום אחד שהוא בקטע של הקמת משפחה – אבל לא איתה, אלא עם בחורה צעירה שהוא פתאום פגש ובא לו.
זאת לא רותי ברודו – זאת אישה נערצת אחרת וקוראים לה הנרייטה סאלד. יום הזיכרון שלה חל ב־ל’ בשבט, שזה ממש היום, והוא הסיבה שבלוח השנה שלנו נעוץ יום המשפחה דווקא במועד הזה (בהזדמנות זו תודה למי שלא התחכם למרות שהנרייטה נפטרה אחרי השקיעה – זה היה גורם לנו לבלגן עם חגיגות יום האם ב־א’ אדר א’ או א’ אדר ב’. תבורך).
אז איך קוראים את יום האם על שם אישה שלא היו לה ילדים? זה אחד הפרדוקסים הגדולים בלוח השנה של ישראל הצעירה. אבל הפרדוקס הגדול יותר הוא הניסיון לעצום עיניים ולהשליט את תרבות השוויון המדומה על היום הזה ולכנות אותו יום המשפחה. אם נצלול אל קורותיה של האישה שגרמה לכך בעקיפין, אולי נבין יותר טוב מדוע ההדחקה הזאת של מותר האישה ההורית – גם אם הייתה אל־הורית, עדיין קיים על פני הגבר ועל פני ההגדרה המכובסת “יום המשפחה”. וחוצמזה, אין דבר יותר שלם מלב שבור.
עיוורון מגדרי
הנרייטה, שגדלה בבולטימור והייתה בת של רב, גילתה מגיל צעיר כישרון אדיר לקריאה ולכתיבה. חקר הספרות המגדרית גילה לנו מזמן שהנשים שידעו קרוא וכתוב סביב המאה ה־18 היו בנות של משכילים שקלטו בבית את השפה. בנות בעת ההיא לא רכשו את המיומנויות האלה במקומות אחרים. לכן גם כאשר החלה לפרסם הנרייטה מאמרים – עשתה זאת בשמות עט. עד כדי כך, שגם כיום לא בטוח שיש בארכיונים את כל מה שפרסמה אי־פעם, קשה להתחקות אחר כל הפסבדונים.
הנרייטה, שכבר התייאשה מהאפשרות להפוך לאמא, הלכה שבי אחר הגבר הנרקיסיסט והמשכיל, הגם שסלדה מסגנונו היהיר, המתנשא והנצלני. את הפנטזיות הערכיות שלה היא הלבישה עליו, עד שכל אושרה היה תלוי בו
הנרייטה הפכה עם השנים לעורכת ספרות ולכותבת מוכשרת ופופולרית בקרב הקהילות היהודיות בארה”ב, ולא חששה לגייס את היצירה שלה לטובת הרעיון הציוני. עם הזמן הפכה מקורבת גם לראשי התנועה הציונית שעמדו על כישרונות הניהול שלה וגם על כישרונות הכתיבה הסוחפים ועל יכולת הניתוח.
ב־1904, קצת אחרי שהרצל הלך לעולמו, החלה הנרייטה ללמוד במכון שכטר בניו יורק (JTS), בית מדרש קונסרבטיבי ומוסד יוקרתי להכשרת רבנים. היא היתה האישה הראשונה שלמדה שם, ובטח העיתונאית הראשונה שכתבה מראש על המוסד הרבני שבו תלמד (“אמריקה עתידה להפוך למוקד הפעילות היהודית הדתית בעולם והמשכן הנבחר להשכלה יהודית”), והתקבלה בתנאי שלא תדרוש הסמכה רבנית אמיתית (הקונסרבטיבים היו אז קצת אורתודוקסים). היא הבריקה בבית המדרש, שבו גם פגשה את פרופ’ לוי גינצבורג, המרצה המאכזב שלה להיסטוריה של העם היהודי. הוא איחר לשיעורים והפסיד מפגשים עקב מחלות תכופות ועיסוקים נוספים.
כאשר תרגמה את כתביו, “אגדות היהודים”, מגרמנית לאנגלית נוצר ביניהם קשר, והנרייטה שכבר התייאשה מהאופציה להיות אמא ולהקים משפחה כשאר אחיותיה, הלכה שבי אחר הגבר הנרקיסיסט והמשכיל, הגם שסלדה מסגנונו היהיר, המתנשא והנצלני. את הפנטזיות הערכיות שלה היא הלבישה עליו עד שכל אושרה היה תלוי בו. אמנם, הציר שסביבו סבבו חייה היה העניין הציוני, וגינצבורג לא גילה בו עניין, אבל היא חשבה שזה פער מאתגר בקטע טוב. היחסים נבנו בהדרגה במשך חמש שנים, אשר בסופן סיפר לה שפגש את ה־אחת וביקש את ברכתה.
הנרייטה התאשפזה לאחר שחלתה ואובחנה כלוקה בעיוורון מדומיין. הרופאים בבית החולים ניתחו אותה בעינה לפני שהבינו שזה רגשי. ככל שהתנקתה מהאשליה, התאוששה.
“כל סיום הוא גם התחלה חדשה”, חתמה סאלד כשהחלימה לחלוטין מהקונספציה. המשפט הזה כתוב עד היום בכניסה לבית החולים הדסה בהר הצופים, נותן תקווה לצמיחה מחודשת.
טיפת חלב ומזל
כשהנרייטה הפסיקה להדחיק – היא הפכה לאימפריה. את השאיפות האימהיות שלה היא הרחיבה, גייסה נדבנים בארה”ב והקימה את ארגון “הדסה”. שותפות הגורל היהודית הזו הולידה משלוחי תרופות ואמבולנסים בתחילה, ובהמשך הקמת בתי חולים ומרפאות. הבטחתי אבסורד עם הסבר, נכון?
האישה שלא ילדה מעולם דאגה שבארץ ישראל יהיה מכון לפסטור חלב, ובהשראתו שתחנות לטיפול באם ובילד יוסדרו ויהפכו למה שאנחנו מכירים כ”טיפת חלב”. בזכות האמא שלא ילדה מקצוע האחיות הוסדר, כי עד אז אחות לא היתה אשת מקצוע אלא בחזקת אסיסטנטית מקרית של רופא.
המלחמה הזאת היא הרי לא רק חרבות ברזל, היא אימהות ברזל. אפשר להפוך את ל’ בשבט ליום המשפחה, אבל זה ניסיון מיותר להדחיק אמת פשוטה: כל עוד אישה היא הגורם היולד, אין מצב לשוויון זכויות. כל עוד ההרכב ההורמונלי שלנו הוא מבנה הורמונלי של נקבות, גם אם לא ילדנו, אין מצב לשוויון. סקר קצר מעלה שרוב האבות מצליחים לישון בלילה כשהילדים שלהם מגויסים, לעומת אימהות שלא עוצמות עין. וגם נשים שהילדים שלהן לא בחזית מודאגות יותר ממצב העם. כמו הנרייטה. כי אנחנו לוקחות ללב, ולפעמים לרחם. גם אם לא השתמשנו בו. פעם בשנה – מותר להצדיע לאימהות האומה. בלי להדחיק. בפשטות.
ממליצה לקרוא את הביוגרפיה המהממת “מנהיגה ללא גבולות” מאת דבורה הכהן, הוצאת עם עובד, 2019.
