אמזון פריים. דיסני+. נטפליקס. אפל TV פלוס: לפני שנים רבות ארבע האומות חיו בהרמוניה. אבל הכל השתנה כשנטפליקס הבינה שהיא מאבדת מנויים והחליטה לתקוף.
זאת אומרת, לנסות ולעשות הכל כדי שלא נבטל את המינוי. וחוץ מאשר לרכוש תוכן ישן ולייצר תוכן חדש, נולדה בשנים האחרונות גם אפשרות שלישית (ורווחית במיוחד, אחרת לא היינו רואים כל כך הרבה ממנה) – לייצר את אותם סרטים וסדרות שאהבנו פעם, אבל מחדש. צופים בטוחים עם אפס צורך במחשבה מקורית, זה נוח. השטיח כבר מגולגל, כל מה שנותר הוא לצעוד.
הפעם, בנטפליקס החליטו ללכת על סדרה מצוירת שבעיני רבים מבני דורי היא אחת מהסדרות הטובות ביותר אי פעם: קוראים לה “אווטאר”, אבל היא לא הסרט שמספר על חייזרים מסוג כחולים. “אווטאר: כשף האוויר האחרון” (“Avatar: The Last Airbender”) היא יצירת אומנות מודרנית, טלוויזיה לילדים אבל כזו שמצליחה לפנות גם למבוגרים כאחד. יצירת מופת חכמה עם מלא לב, שהצליחה להתגנב גם לליבם של שונאי אנימציה מושבעים, וזה לא דבר של מה בכך.
כל ההקדמה הזו הייתה כדי להבהיר איזו החלטה נועזת זו מצד נטפליקס ליצור לה עיבוד מחדש. עוד לפני הצפייה ברור לגמרי שכולנו, קולקטיבית, נשנא אותה, בלי קשר לשאלה האם זה תוצר גרוע, סביר או אפילו לא רע. נשנא בצדק: אין שום צורך אמיתי לייצר את “אווטאר” מחדש, כל מה שצריך הוא להעלות אותה לנטפליקס ישראל (היא זמינה בחו”ל! איפה הצדק?!).
ובכל זאת, התכנסנו בשביל ביקורת טלוויזיה על גרסת הלייב-אקשן, אז אין מנוס מלהשוות בין השתיים. זה המחיר שצריך לשלם כשעושים עיבוד מחודש. נתחיל בכך שהסדרה המקורית ממעטת בהקדמות: הקונפליקט נכנס במהירות ובאלגנטיות, עם מינימום הסברים מעיקים ופרולוגים מעייפים, וההקשר מתגלה רק בדיעבד. הגרסה הנטפליקסית לא דוגלת באותם ערכים. חלק נכבד מהפרק הראשון מוקדש לגילוי של אנג שהוא האווטאר, והרגע שבו אומת האש החליטה והתחילה לתקוף. גם המשך הסדרה רצוף בהמון פלאשבאקים והתעסקות בעבר, באופן יותר תכוף מאשר במקור.
אבל מלבד זה ובסך הכל, הגרסה הנטפליקסית עושה עבודה די יפה בלהישאר נאמנה למקור, ברוב הזמן. בפרקים הראשונים יותר, בהמשך קצת פחות: ככל שהעונה מתקדמת, כך מרגישים היוצרים יותר בנוח לקחת חירות אומנותית (וחבל – זה לא שבור, אז למה לתקן את זה?). הפרקים הקצרים של המקור מתמזגים לתוך פרקים ארוכים שמכילים הרבה יותר התרחשויות, וסיפורים שונים שלא קשורים זה לזה בהכרח נתפרים לתוך פרקים משותפים. אין מנוס מלהודות שברוב המקרים זה עובר בשלום. יש גם רגעים שלא, ואי אפשר לדבר עליהם בלי לספיילר, אבל בתמונה הכוללת ולמרות ההסתייגויות, זה בגדול עובד.
מה שאין ב”אווטאר” החדשה זה קודם כל פתיח. ומדובר באחד מהפתיחים הכי יפים בטלוויזיה. עוד דבר שאין בה הוא הומור – סדרת הילדים שכה אהבנו הפכה בגרסה הנטפליקסית לדרמה יותר בוגרת, עם מראות גרפיים של גופות, שריפת אנשים בחיים, הורים מתים לעיני ילדיהם וכל הטריגרים שבעולם. בהתאמה, אין בה את ההומור שאפיין כל כך את הסיפור של אנג, קטארה וסוקה. היא נטולת הקלילות והחן הבלתי מתאמץ של המקור.
מה שכן יש בה, לעומת זאת, אלה אפקטים מאוד יפים ומרשימים, וגם חבורת שחקנים מוכשרים שהם ברובם אנונימיים (יוצאים מן הכלל הזה: שליט האש אוזאי הוא דניאל דיי קים מ”אבודים”, הדוד איירו הוא פול סאן-היונג לי מ”המכולת של קים” והמכונאי הוא דני פודי מ”קומיוניטי”). הליהוק המוצלח ביותר הוא סוקה, שהיה יכול לזרוח אפילו יותר אם הוא היה מקבל עוד שורות וזמן מסך, אבל גם השאר עושים עבודה משובחת.
אבל עוד יותר מאשר שחקנים מוכשרים ואפקטים מרהיבים, יש בגרסת הלייב-אקשן דבר אחד שאי אפשר להתעלם ממנו: היא מלאה באהבה ענקית ובלתי מתפשרת למקור עליו היא מבוססת. “אווטאר: כשף האוויר האחרון (נטפליקס אדישן)” רוויית קריצות למעריצים, הלוקיישנים שלה מעוצבים כמעט אחד לאחד כמו בסדרה האורגינלית, והלב הענק של “האגדה של אנג” ממשיך לפעום גם בגרסת הלייב-אקשן. תאהבו אותו או תשנאו אותו, אבל הרימייק הזה, מיותר ככל שיהיה, נעשה עם ערימות של כבוד והערכה. גידי גוב סיכם את זה הכי טוב שאפשר ב”סיפור המכולת”: תתעודדו, המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
