מי שחיפש הומור קיבל אותו ב”שירים של עומר”. מי שחיפש גיוון מוזיקלי קיבל, למשל, את הסווינג של “אקורדים בלילות”, את האפר השמח עם הגוון הטורקי “חמישי שישי”, אחד מני כמה, והשפעות של היפ הופ על חלק מהשירים, בחלקם כהן ממש נותן בראפ. עם מכנסי הג’ינס המתרחבים וג’קט הג’ינס הרחב הוא נראה לפעמים כמו התשובה הים תיכונית לחבר’ה מההוד. אחד הסודות המוזיקליים של כהן הוא היכולת לקחת אלמנטים “כבדים” יחסית ולהקליל אותם עבור הקהל הצעיר. כך בהשפעה הקלאסית, כך בהשפעה הטורקית, כך בהיפ הופ ובטראפ.
שיא המסיבה הגיע ב”ככה וככה”, מסוג השירים הקצביים שאין היום חפלה או מועבט בלעדיהם, אבל אצל כהן השירים האלה לא נוצרו כדי להרקיד בחתונה. בניגוד לדור שסלל להם את הדרך לפני 15 ועשור שנים, דור הזמרים אליו משתייך כהן, לא מקליטים שירים שמיועדים מראש לחתונות, בלדות לחופות וקצביים לריקודים, הם הרבה יותר אותנטיים בגישה, ואם יש שיר דיכאון, או געגוע או לב שבור, אז שיהיה דיכאון, והקהל הצעיר מוכיח שהוא מתחבר אליו.
שיא הרגש במופע הגיע ב”תרקדי”, שנכתב בעקבות המלחמה ולזכר קורבנות מסיבת הנובה ברעים. יש לשיר הזה, שכתוב ומולחן היטב, לחן בפזמון שלופת את הלב ולא מרפה, ובזמן שרקדנית בודדה חוללה על הבמה, כהן הגיע בו לשיאו כזמר מבצע.
את הנטייה של חבריו לשיר בימים אלה שירים יהודיים עממיים לשלהוב הקהל, הוא אימץ חלקית עם קטע קצר מ”אנחנו מאמינים בני מאמינים”, ולא שכח את השורשים עם “יא בינת אל סולטן” בזנב של אחת מהמחרוזות. “בינת אל סולטן” נחשב בז’אנר כבר לקלישאה, למעין טריק זול שזמרים משתמשים בו כדי להרים קהל, לפעמים אפילו בספונטניות, אבל כהן בא מכנות, וקשה היה לפספס את העונג שלו, כשצעירים, שהוריהם רק נולדו כשההמנון הערבי הזה הפך כאן ללהיט לפני עשרות שנים, רוקדים ושרים אותו.
