איפה אתם בחג: הסרט הזה מקבל חמישה כוכבים רק כי אין שישה

“מקסים”. ולפעמים גם “מקסים, מקסים, מקסים”. החיווי הזה הגיח משפתותיהם של רבים מהצופים מיד בתום “נשארים לחג”. זאת גם היתה התגובה הראשונית שלי. יש עוד סופרלטיבים שאפשר להצמיד לסרטו שובה הלב של אלכסנדר פיין, אך נראה שזו התגובה המיידית הגורפת משום שהוא עובד עם תבנית דרמטית מוכרת מסרטי פנימייה לבנים, ועל פניו אינו עושה שום דבר חדש באופן בולט לעין. אבל מה שהוא עושה, הוא עושה בתשומת לב, בתבונה ובאמפתיה עמוקה. 

אפשר לומר ש”נשארים לחג” הוא כמו שילוב בין “ללכת שבי אחריו” ו”ניחוח אישה”, אבל הוא יותר אמיתי ויותר טוב משניהם. הוא משחרר את הדמויות מכל הקלישאות הקולנועיות שדבקו בהן במהלך השנים, וגורם לנו להתאהב בהן, לכאוב את כאביהן ולשמוח בניצחונותיהן הקטנים. ועל כך הסרט מועמד לחמישה פרסי אוסקר – לסרט, לתסריט, לשחקנים ולעריכה. המועמדות האחרונה מפתיעה למדי, משום שנהוג להעניק אותה לסרטים קצביים, שבהם היא הרבה יותר בולטת לעין, כמו “וויפלאש” ו”דנקרק”. זה מעיד על הדיוק בזרימה הדרמטית והרגשית של הסרט האינטימי והמקסים הזה.

פיין (“אודות שמידט”), שנוהג להפנות את מצלמתו לאנשים שאינם הכוכבים של חייהם, הגה את “נשארים לחג” אחרי שצפה ב”Merlusse” של מרסל פניול. הסרט הצרפתי מ-1935 מספר על מורה נוקשה שממונה לפקח על תלמידים שנשארו בפנימייה במהלך חופשת חג המולד. בניגוד למנהגו לכתוב את התסריטים שלו בעצמו, פיין פנה לדיוויד המינגסון שעבד עד כה בעיקר בטלוויזיה, והלה גייס לצורך הכתיבה את זיכרונותיו מלימודיו בפנימייה לבנים ופיזר אותם לאורך הסרט. לצד “נברסקה”, שגם את התסריט שלו כתב מישהו אחר, זה סרטו הטוב ביותר של פיין.

אל דאגה, זה לא פרק של “פארגו”. “נשארים לחג” (צילום: יחסי ציבור)

פול ג’יאמטי, שכבר עבד עם פיין ב”דרכים צדדיות”, מגלם את פול, מורה רווק ללימודים קלאסיים, שאינו אהוב על תלמידיו בפנימייה יוקרתית בניו אינגלנד של 1970. הוא פוזל, הוא קפדן, ועולה ממנו ריח לא נעים. גם המנהל והמורים האחרים לא מתים עליו, בעיקר משום שסירב לתת ציון עובר לבנו של איש עשיר והפנימיה איבדה את תרומתו המובטחת.

משפחה אלטרנטיבית מרגשת. “נשארים לחג” (צילום: יחסי ציבור)

פול סוחב כעס ישן שבמהלך השנים ספח אליו רבדים נוספים של תסכולים מהחיים, מה שהופך אותו לאדם מריר ולא ידידותי לבריות. הוא נחמד רק לטבחית מארי (דויין ג’וי רנדולף מ”רק רוצחים בבניין”), המתאבלת על בנה שנהרג בווייטנאם. ידה לא השיגה לממן לו לימודים באוניברסיטה ולכן הוא לא קיבל פטור מהשירות הצבאי, כמו שאר בוגרי הפנימייה. הכאב של מארי, שמתפרץ ברגע שובר לב, צבוע בזעם מעמדי. זעם דומה צרוב בתודעתו של פול, גם הוא בוגר הפנימיה, וזה אחד הדברים שמחברים ביניהם בלי שהם ידברו על כך. וזה אחד הדברים היפים בתסריט, שמשמיע קול ברור בלי לתקוע בחצוצרות.

פול ג’יאמטי בתפקידו הטוב ביותר. “נשארים לחג” (צילום: יחסי ציבור)

רנדולף הולכת לזכות באוסקר על התפקיד הנפלא שהיא עושה כאן (היא כבר זכתה בכל הפרסים המקדימים). מארי היא אישה פקחית, נבונה ובעלת תחושת ערך עצמי, והידידות שמתפתחת בינה לבין המורה הבודד משכנעת ונוגעת, בלי ליפול לאף קלישאה של יחסי שחורים ולבנים. גם ג’יאמטי מעצב הופעה מוחצת, אולי הטובה ביותר בקריירה שלו, וכולי תקווה שהוא יביא לסרט את האוסקר השני שלו (ב”וראייטי” צופים לו זכיה). אל שני השחקנים המנוסים מצטרף דומיניק ססה בבכורתו הקולנועית כאנגוס, תלמיד בפנימייה הנושא כאב נסתר משל עצמו. המתח בין המורה לתלמיד המרדן, שאמו מעדיפה לבלות את החג עם בעלה החדש, יניב סדרת פיצוצים לפני שתיווצר ביניהם הבנה. 

מישהי הולכת לזכות כאן באוסקר. דויין ג’וי רנדולף, “נשארים לחג” (צילום: יחסי ציבור)

כאמור, שלוש הדמויות המרכזיות נושאות משאות כבדים, ואלה של שני הגברים מתגלים במלואם רק לקראת הסוף. חשיפת הסודות מוסיפה רובד מרגש לדרמה, אך הודות לתבונת התסריט הסרט לא תלוי בהם. סרטי חג מולד מרבים להלל את המשפחתיות ו”נשארים לחג” מצליח להתריס נגד הקיטש הטיפוסי, ובה בעת להיות נאמן לרוח החג. השלג של ניו אינגלנד והצבעוניות המונוכרומטית של הצילום שנועדה לדמות סרטים משנות השבעים, תורמים לאווירה העגמומית שמתוכה ומתוך הכאבים המקובצים מתגבשת, ולו לרגע קט, משפחה אלטרנטיבית מרגשת שעוזרת לכל אחד להמשיך עם חייו.

★★★★★ 5 כוכבים
The Holdovers בימוי: אלכסנדר פיין. עם פול ג’יאמטי, דויין ג’וי רנדולף, דומיניק ססה. ארה”ב 2023, 133 דק’