שלום, כאן הקברניט; ב-1985 נחתו בארץ מטוסי F15 שחזרו ממבצע מיוחד במינו – טיסה חשאית אלפיים ק”מ משטח ישראל עד למפקדות אש”ף בתוניס, וחיסול שלהן באמצעות חימוש מונחה טלוויזיה. למבצע קראו “רגל עץ”, והוא היה מתקפה אקזוטית ומיוחדת במינה באותם הימים – גיחה רגישה של שש שעות. מספרים שהצוותים ירדו מותשים מהאווירונים ואמרו שהם ממש מקווים שתקיפות כאלה לא יהפכו לסטנדרט. במטה חיל האוויר כבר העריכו: תקיפות כאלה יידרשו כדי להציל את ישראל בעתיד, אולי אף יהפכו לדבר שגרתי.
לטורי “הקברניט” הקודמים:
שימו לב שאין מה לדבר על טיסה בקו ישר: עלינו לעבור בדרך מדינות שלא בהכרח יפרגנו למתקפה, וגם אם לא יפתחו באש – אולי יעדכנו את האיראנים במה שמתקרב.
כמו כן, תדלוק אווירי בדרך אינו סביר: המיכלית המעופפת תאותר, והאויב ימתין בניצרות פתוחות. יש עוד שיקולים בתמונה: טיסה בגובה רב היא מהירה ויעילה בשל התנגדות אוויר נמוכה יותר מאשר בגובה נמוך, בעוד מי שטס צמוד לקרקע יחמוק מגילוי בזכות ואדיות עקמומיות כדור הארץ והחזרי אותות מפני האדמה. האם המטוסים שבידינו יעמדו באתגר?
על הנייר, אין שום בעיה: לפי נתוני ח”א האמריקאי, הטווח הכי רחוק אליו יודע לטוס מפציץ קרב F15E הוא 3,900 ק”מ – מספיק כדי להגיע מלונדון מיניסטור בת”א ללונדון-לונדון. אבל בטח ניחשתם שאני לא מסתפק בניירות – ובפועל, הטווח הוא לא מה שהוא נראה.
אתם מבינים, למטוסי קרב יש כמה סוגים של טווח. נתחיל בארוך מכולם: הוא נקרא טווח העברה. זהו המרחק הכי גדול אליו יכול מטוס להגיע עם מקסימום מטען דלק. במקרה של ה-F15 שלנו, מדובר במיכלים פנימיים מלאים, פלוס שלושה מיכלים נתיקים. וככה באמת אפשר להגיע עד הממלכה המאוחדת.
כדי להגיע הכי רחוק, הטיסה תתבצע בגובה רב ובקו ישר ככל האפשר. אבל זה טווח שאין לו משמעות מבצעית: המספר לא כולל השפעות של חשאיות, אש אויב, מזג אוויר או אפילו נתיב.
אף אחד לא הולך לנסות להגיע עד איראן בטיסה מנהלתית שכזו; יש לה צוותי נ”מ מסוכנים שמאוד אוהבים מטרות שטסות כאילו השמיים שייכים להן.
אז מה המשמעות של טווח העברה בכלל? כמו שזה נשמע: זו טיסת משלוח – הצבה של מטוסים במדינה ידידותית לצורך תרגיל, או העברה שלהם בין מפעלים ומתקנים.
כשהטווח מאפשר זאת, יעדיפו חילות אוויר להעביר מטוסים על בסיס דלק פנימי ולא להרים מיכלית מעופפת, פשוט כדי לחתוך עלויות.
סוג הטווח הבא נקרא טווח מירבי או טווח מבצעי מירבי, והוא כבר משקלל רכיבי משימה: זה המרחק הכי גדול אליו יכול מטוס קרב להגיע עם הציוד שהוא צריך למשימתו – חימוש ואמצעי הטעיה – ולחזור ללא תדלוק באוויר. זה נתון מסווג, שהוא מאוד דינמי ומשתנה בהתאם למה שיצאנו להשיג.
למשל, שמונה טילי אוויר-אוויר הם יותר קלים ויותר אווירודינמיים משמונה פצצות – וכל תוספת שתעצים את התנגדות האוויר תאמץ את המנוע ותעלה לנו בדלק. לפעמים יישא הכוח גם מיכלים נתיקים, מארזי לוחמה אלקטרונית, וכל אלה משנים את הטווח הפוטנציאלי.
גם המטרה עצמה משפיעה על התוכנית ולפיכך על הטווח. אפילו אם הדרך אליה פתוחה כאוטוסטרדה ביום כיפור, מה עושים אם לבונקר של חמינאי יש דלת שפונה דרומה, ואנחנו מגיעים ממערב? אם ניקח חימוש כבד יותר שיוכל לבקע את הגג, שוב נקצר את הטווח ולא בטוח שנגיע.
עוד גורם חשוב שמשפיע הוא תוואי הקרקע; אם בדרך יש ואדיות ורכסים שאפשר להסתתר בתוכם או מאחוריהם, מוטב להנמיך ולשפר בטיחות על פני מהירות. וכמובן שגם האויב עצמו משפיע: אם הכוננות שלו מאוד נמוכה, אולי עדיף דווקא להגיע מהר וגבוה, במקום להתגנב.
אך גם הטווח המירבי אינו הנתון שקובע; חסר בו פרופיל המשימה עצמו – הרי כל שינוי בגובה יכול לצמצם מהותית את המרחק האפשרי, והוא משתנה בשלבים שונים של הביצוע.
עתה אנו מגיעים לסוג הטווח הכי משמעותי בעולם האמיתי: רדיוס קרבי מירבי. זהו המרחק הכי גדול אליו יכול מטוס קרב לצאת, להשלים את המשימה על כל רכיביה ואילוציה ולשוב לבסיס.
גם הנתון הזה דינמי ומושפע מתוכנית המבצע, כמובן, אך ישנם מספרים כלליים שניתן לזהות – בהפרדה לסוג המשימה; ולמשימות תקיפה בעומק כמו זו עליה אנו מדברים יש שלושה פרופילים שמעניין להכיר.
15 צפייה בגלריה
פרופילי משימות תקיפה, מלמעלה: Hi-Lo-Hi המהיר, Lo-Lo-Hi המאוזן, Lo-Lo-Lo המאובטח
(צילום: פרויקט הקברניט CC0)
הראשון מכונה Hi-Lo-Hi, ומתייחס לשיוט גבוה, מהיר וחסכוני עד לאזור מערכות ההגנה של היריב. כאן יצללו מטוסי הקרב לגובה נמוך כדי להקשות על גילוי, יפציצו, יתרחקו ויטפסו בחזרה לגובה כדי לשייט במהירות הביתה. הוא הכי יעיל מבחינת דלק, אך החשיפה לאש בגובה רב הכי ארוכה.
השני נקרא Lo-Lo-Hi, ומתייחס לשיוט נמוך עד לקרבת המטרה, תקיפה שלה, ואז הרקעה והימלטות מהירה. כאן השרידות טובה יותר, כמובן על חשבון טווח הטיסה; בגובה נמוך המנועים מתאמצים הרבה יותר.
והפרופיל השלישי הוא Lo-Lo-Lo, נמוך כל הדרך. אופטימלי לחשאיות והפתעה, אבל הטווח יהיה הכי קצר; אם צריך לקחת פצצות גדולות וכבדות, בכלל לא בטוח שנגיע.
לפי נתוני היצרן, רדיוס המשימה המירבי של F15E למשימת אוויר קרקע הוא כ-1,300 ק”מ. זה הרבה, הרבה מאוד – אבל לא מספיק כדי להגיע עד נתנז, בטח כשצריך גם לזגזג בדרך. אז מה עושים?
ראשית, חשוב להסתכל על מעטפת המשימה כדי לנתח טווח אפשרי. למשל, ישנן דרכים לפתוח נתיב בשטח האויב בו ניתן לטוס גם ישר וגם גבוה – להשמיד לו חלק ממערכות הגילוי, או לשגע אותן בלוחמה אלקטרונית.
בצורה זו, לא צריך להתמודד עם כל תשתית ההגנה של איראן, לסכן חיי אנשים יקרים ושלמות מטוסים יקרים, ועדיין להיכנס לעומק השטח.
שנית, אל תשכחו את החימוש עצמו: פצצות לא נופלות ישר למטה, וישנם יעפים שמאפשרים להטיל אותן למרחקים גדולים (נדבר עליהם בפעם אחרת). והמספרים די מרשימים: פצצה חכמה סטנדרטית מונחית GPS יכולה לפגוע כך מעשרות ק”מ.
ולמה להסתפק בפצצות? בארסנל שלנו ישנם גם טילים חכמים, שמגיעים למרחק הרבה יותר גדול.
אבל אפילו עם הפלוסים האלה, המספרים פשוט לא מסתדרים: 1,300 ק”מ זה נתון מעבדה, ובשטח בהכרח יהיה פחות – ותמיד יחסרו ל-F15 שלנו כמה מאות קילומטרים. איך נתקוף את המטרה הזאת? איך נגיע לרחוקות ממנה?
פשוט מאוד: מטוסינו יכולים גם להמריא, גם לזגזג, גם להגיע לכל פינה רלוונטית וגם לחזור; אחרי שבוצעה התקיפה וטסים מחוץ לטווח אש האויב, אפשר לפגוש מטוס תדלוק בשטח בינלאומי ולשוב הביתה בראש שקט. כן, מטוס תדלוק שמופיע בין ישראל לאיראן הוא דבר מחשיד, אך ישנן דרכים חכמות למקם מיכלית בשטח בינלאומי בלי להעיד על מתקפה אפשרית.
בשורה התחתונה, למטוסי קרב יש מספר סוגים של טווח וכל אחד מושפע ממגבלות טכניות ואילוצי המשימה. לחיל האוויר יש אמצעים, שיטות ודרכים יצירתיות לפתור את בעיות הטווח, ובטח ניחשתם שלא נחשוף אותן כאן; אסתפק באומרי שהזרוע הארוכה מסוגלת להגיע עד לאן שצריך, ואף אויב לא רוצה לפגוש את האגרוף שבקצה. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
