אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בעולם הכדורסל בפרט והספורט בכלל התרחשה לפני ארבע שנים מהיום (חמישי), כשקובי בראיינט הלך לעולמו. מסוקו של הבלאק ממבה, בן 41 במותו, התרסק. מלבד בראיינט וביתו ג`יאנה, שבעה נוספים איבדו את חייהם.
בעוד בראיינט עצמו כבר מזמן לא איתנו, המורשת שלו נוכחת ב-NBA יותר מאי פעם. שחקנים רבים כמו ג`ייסון טייטום ודווין בוקר מציינים אותו פעם אחר פעם כמקור השפעה, לברון ג`יימס (שהספיק לשחק מולו) עשה קעקוע לזכרו וגם סקוט הנדרסון, שצפוי להבחר בבחירה השנייה בדראפט הקרוב, ציין את קובי כהשפעה גדולה עליו.
עבור הילדים שגדלו בשנות האלפיים, בראיינט היה מייקל ג`ורדן. מעבר לדמיון הבולט בסגנון המשחק או בתנועות, הוא היה אגדת הכדורסל הגדולה ביותר. שחקן שלא מוכן לקבל לא בתור תשובה, עובד קשה ועושה הכל בשביל לנצח.
ג`רו הולידיי, אלוף NBA, הודה בכך בעצמו: “בשבילי הוא השחקן הכי גדול אי פעם. הוא עשה הכל. הרגשתי שהוא הנהיג את עידן הכדורסל שגדלתי בו. הוא הגדול מכולם”.
הגישה הזאת ממשיכה להדהד על דור שלם של שחקנים. לא מעט בזכות תקופת השיא הארוכה של בראיינט, שהיה משמעותי באליפויות ב-2001 וב-2010, כמעט כל הליגה יכולה להגיד שהיא גדלה עליו. הולידיי מבוגר ב-14 שנה מהנדרסון, והאחרון היה בן שש כשקובי הוביל קבוצה לאליפות. זה לא הפריע לו להודות שהוא גדל על קובי.
ובכל זאת, ההשפעה של בראיינט היא לא רק השפעה כדורסלנית. קל לראות שחקנים שמנסים לחקות אותו על המגרש, אבל גם שחקני פוטבול מציינים את קובי כמושא הערצה. ההשפעה שלו גדולה יותר משל ענקים ספורטיביים אחרים כמו שאקיל אוניל וטים דאנקן, גם אם הם עשויים להיות שחקנים טובים ממנו.
האלגוריתמים השונים מקפיצים סרטונים של אגדות כמו בראיינט וג`ורדן, אך במקרה של בראיינט מדובר גם בסרטונים שלו מחוץ למגרש. בין אם זאת הפרסומת שלו ושל קנייה ווסט לנייק, או הסרטון המפורסם בו הוא מסרב לשמוח אחרי שעלה ליתרון 0:2 בגמר כי “העבודה לא נגמרה”, בראיינט הפך למודל לחיקוי באמצעות הגישה.
גם אם הוא נחשב לחבר בעייתי לקבוצה, וגם בצל פרשת התקיפה המינית (בה הואשם בתקיפה, נעצר ושוחרר לאחר שהמתלוננת סירבה להעיד בבית המשפט. בהמשך פיצה אותה ב-2.5 מיליון דולר בתביעה אזרחית), בראיינט הפך למודל לחיקוי. ה”ממבה מנטליטי”, הגישה של קובי לחיים, הפכה לסמל.
לאחרונה, למשל, שוחרר הסרט של נטפליקס על נבחרת החלומות של 2008, ה”רידים טים” שנועדה להחזיר את הזהב. בראיינט הוצג בסרט כגיבור, כמי שהצליח לחבר את הנבחרת מאסופת שחקנים לאלופה אולימפית. הקטעים הטובים ביותר בסרט אולי היו הקטעים בהם ראו את בראיינט שומר את כריס פול ואת ג`ייסון קיד באימונים.
השילוב בין הכישרון ההגנתי של קובי, מהשומרים הגדולים אי פעם, לבין מוסר העבודה, הדביק גם את חבריו לקבוצה. בלי הנוכחות של קובי באותה נבחרת, שחקנים כמו לברון ג`יימס וקווין דוראנט (ב-2012), לא היו מתפתחים באותה דרך. הרעל בעיניים של קובי והצעקות שיצאו לו מהפה הדביקו את כל השאר.
בראיינט היה שחקן שקם בארבע בבוקר להתאמן גם לפני משחקים בעונה הסדירה. הוא היה מוכן להשקיע בהגנה גם במשחקי אולסטאר, והתיימר לתת הכל בכל משחק בין אם הוא בסדרת הגמר או חסר משמעות בעונה הסדירה. לכן רבים מהדור שלא ידע את מייקל מעריצים דווקא את קובי, גם לאחר שמוסר העבודה המדהים שלו סייע לו לחזור מפציעות בלתי אפשריות.
בראיינט הצליח לבנות את התדמית שלו מחדש אחרי אותה פרישת תקיפה (בסופה, יש לציין, בראיינט הודה כי “אני כעת שהיא הרגישה שהיא לא נתנה את הסכמתה”. כאמור, הוא זוכה מאשמה לאחר שהיא סירבה להתלונן בבית משפט), בזכות עבודה קשה. לכן הוא הצליח להפוך מאחד האנשים השנואים בארצות הברית לגיבור ולשחקן שסחב קבוצה לשתי אליפויות, גם בסגנון משחק שכלל זריקות בלתי אפשריות. זריקות שנחשבות מטומטמות על הנייר, אבל כאלה שהוא האמין בלב שלם שייכנסו. ברוב המקרים הן גם נכנסו.
זאת, אולי, מורשת קובי בראיינט. ברגע ששחקנים ממשיכים את הגישה שלו הם לא מתכוונים בהכרח לגישה על המגרש, וכמובן שלא לאותה פרשה מקולורדו, אלא לגישה שאומרת לעבוד הכי קשה שאפשר, להאמין בעצמך ולדעת שתוכל לנצח אם תיתן הכל על המגרש. זאת אולי מהותו של הספורט, וזאת הממבה מנטליטי. ארבע שנים אחרי אותה התרסקות טראגית בקולורדו, היא עדיין כאן.
