קרוב לעשור שאני עוקבת אחרי העשייה הטלוויזיונית והקולנועית של גיא עמיר וחנן סביון. עוד מימי ‘עספור’ ועד לימינו אנו, ראיתי משהו מיוחד בניבט מהמסך, ואני ממש לא היחידה. וקחו בחשבון את העובדה שב’מכתוב’, סרטם של השניים מ־2017, צפיתי כבר אולי חמש פעמים בטווחי זמן שונים.
מי שמכיר את הסגנון יודע למה הוא מצפה – סיפור ישראלי, עם שורשים עמוקים בקרקע, פלרטוט קל עם עולם הפשע, וקונפליקט בין חברות לכל היתר. ובמובן הזה, וואט יו סי איז וואט יו גט. גם כאן, אגב, ב’אש ובמים’ (Bros) הקו דומה. מה בכל זאת הופך את הצפייה לשווה ואף חיונית לכל אחד מאיתנו? השיקוי הנדיר בנוף של עמיר וסביון, טביעת היד המיוחדת שלהם, ממש כמו אלה שמכינים הכל בלי מתכון, לפי העין. רמז: אני.
בסדרה הנוכחית, שעלתה ממש לא מזמן לנטפליקס, נכנסים השניים לדמותם של פיני וניסו, חברי ילדות המנהלים יחד בר והתמכרות לבית”ר ירושלים. אירוע מכונן גורם להם לחשוב שוב על העתיד שייעדו לעצמם, ובעקבות השתלשלות העניינים המסובכת מגדל הקלפים שבנו מעליהם מתחיל להתפרק.
חוץ מזה שבסדרה תפגשו גם את אפרת בוימולד, יניב סוויסה ועוד רבים וטובים, אתם תפגשו גם חלקים מעצמכם. ההישגיות שלפעמים שורפת את כל מה שנקרה בדרכה, רגעי השבירה הקלים שמתחלפים באמוק וברצון למטרה, הידיעה שחברים הם לא אחת הדבר הכי חשוב שיש בידינו. וכן, זה עובד כמו קסם.
