את דויד גרוסמן אנחנו רגילים לקרוא – הספרים והטקסטים שלו כבר מזמן הפכו לנכסי צאן ברזל בישראל. אבל לשמוע אותו שר – זה עוד לא היה לנו. כשהסופר המוערך התבקש לכתוב מכתב לכפיר ביבס בן השנה, שעדיין מוחזק חטוף בעזה, הוא החליט להקדיש לו שיר ערש ישן, שהיה שר לילדיו – ולבצע אותו בעצמו – לראשונה בחייו.
“אני אוהב לשיר, אבל לבדי”, אומר גרוסמן. “אני לא זמר מקצועי, אני אפילו זמר לא מקצועי”.
אבל פה רצית לשיר. למה?
“שישמעו, שיזכרו שיש לנו שם ילדים”. לינוי מילר, הזמרת ששרה עם גרוסמן היא בת דודתם של אריאל וכפיר ביבס. “חשבתי שאולי שיר ערש ידבר לליבו. זה שיר שאהבתי ושהיינו שרים פה לילדינו – ‘יש בדיר טלה קטן’, של פניה ברגשטיין. הוא מתאים למתיקות של ילדי ביבס הקטנים”, קובע גרוסמן.
“אפילו זמר שהוא זמר גרוע כמוני, אם זה יעזור כאפס קצהו לכך שקודם כול תופנה תשומת הלב אל הבעיה, ככה שהם יהיו מוחשיים לכמה שניות בזיכרון, עשיתי את שלי”, הוא מסביר מדוע החליט לשיר. ואכן, אנשי היוזמה הבין-לאומית לשחרור הילדים החטופים בהובלת עובד יחזקאל, מקווים שהקליפ ימשיך להפעיל את הלחץ בארץ ובחו”ל לשחרר את הביבסים.
“אנשים אמרו וכתבו שאולי אין כבר את מי להציל. אני מסרב להשלים עם זה”, מוסיף גרוסמן.
כפיר וירדן ביבס שחטופים בעזה | צילום:
עובדה
דויד גרוסמן
מאמין בדיאלוג בין שני עמים
גרוסמן, אב שכול לבנו אורי נהרג במלחמת לבנון השנייה, מיעט לדבר מאז 7 באוקטובר. ב-111 הימים הקשים שחלפו המחשבות אצלו מתחילות להתגבש בתוך המציאות החדשה.
משפחת ביבס שנחטפה לעזה | צילום:
עובדה
כנציג הבכיר של מחנה השלום, האם רעיון השלום, רעיון הדו-קיום מת ב-7 באוקטובר?
“לא, אני לא חושב שהוא מת. הוא ודאי ספג מכה קשה, ואפילו אנושה, אבל אני רוצה שמישהו יבוא ויוכיח לי שיש לו רעיון טוב יותר מהניסיון לשמור או ליצור דיאלוג בין שני עמים שכיום מתעבים ושונאים זה את זה. ואולי באיזה אופן פרדוקסלי, בגלל הקיצוניות של הסיטואציה, אולי אנחנו נמצא את עצמנו להפתעתנו קרובים יותר למימוש הרעיון הזה של שתי המדינות”.
הטבח הזה לא גרם לזעזוע בקונספציה שלך, בתפיסה שלך את המציאות פה?
“הוא גרם לזעזוע ולכאב גדול וגם להרגשה שחלום חיי טובע בים. הדבר שניסיתי שלא לראות אותו הוא עוצמת השנאה כלפינו. עוצמת השנאה כאן בישראל ועוצמת השנאה בחוץ לארץ”.
השמאל הפרוגרסיבי בעולם פשוט השתבש לחלוטין.
“השתבשה דעתו מכיוון שהוא עושה טעות והוא לא מבין שאפשר לבקר, אבל אי אפשר לשלול את זכות הקיום”.
דויד גרוסמן באולפן
האם הקונספציה של מחנה השלום הייתה שגויה בדיעבד?
“אני חושב שהייתה פחות השלמה עם קיצוניות העמדה הפלסטינית כלפינו, עם המקום של הדת בחייהם. אני חושב שאנחנו באים יותר מפוכחים אל משא ומתן עתידי”.
כתבת כמה ימים אחרי 7 באוקטובר שהשלטון, הממשלה וראש הממשלה בגדו באזרחים.
“הופקד בידיהם דבר יקר מאין כמוהו, וזו מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי. הם בגדו ברעיון הזה, פשוט בגדו ברעיון הזה. ועל כך הם ייענשו”.
