השנה יום הזיכרון לשואה ולגבורה מקבל משמעות נוספת, שכן אליו מצטרף האסון הגדול ביותר שקרה על אדמת ישראל – ובו נרצחו על ידי מחבלי חמאס מאות מבלים במסיבת הנובה ברעים ומאות תושבים חפים מפשע בבתיהם ביישובי הדרום. שתי שורדות שואה נפגשו עם שני שורדי הטבח בנובה לשיחה על הפחד והאימה המשותפים להם.
חיבוק חם ומבט מלא חמלה פתחו את המפגש המטלטל של עליזה לנדאו, שורדת שואה, עם זיו עבוד, ששרדה את הטבח המחריד במסיבת הנובה ברעים ואת מיגונית המוות ב־7 באוקטובר ושבן זוגה, אליה כהן, נחטף אז לעזה. המפגש ביניהן מעניק ליום הזיכרון לשואה ולגבורה משמעות חדשה ומייסרת. עליזה, שנולדה שנה לפני תחילתה של מלחמת העולם השנייה, היתה בגטו לודז’ שבפולין, ברחה והסתתרה במשך שנים עם משפחתה, נמלטה מאימת הנאצים ומהמוות שרדף אחריה. “הזיכרון הראשון שלי מהשואה הוא יום הולדת 3 שלי”, מספרת עליזה.
“אני חבויה אצל איכר בפולין וקיבלתי פרוסת לחם, שאותה ראיתי כעוגת יום הולדת”.זיו מאזינה בקשב רב לדבריה של עליזה ומדגישה: “אין פה מקום בכלל להשוואה. אני הייתי צריכה להתחבא במשך שש שעות, והם היו צריכים להתחבא במשך שנים”. עליזה מחזקת אותה: “אלו שני אירועים נפרדים נוראים, אך מבחינת ההרגשות של האנשים זה אותו הדבר. אין הבדל בין הרוע הזה לרוע ההוא. ההבדל הוא שפה זה קרה במדינה עצמאית. אצלנו לא היה למי לפנות. אף אחד לא רצה להקשיב לנו”.
זיו מהנהנת ומשתפת ברגעי הזוועה שלה: “בתוך המיגונית הייתי קבורה מתחת לכל הגופות, זה מה שהציל אותי. היה עלי מישהו ממש גדול ויכולתי להרגיש את כל הכדורים שהוא קיבל, ישר זה זרק אותי לכל מה שלמדנו בבית הספר על בורות ההריגה. מסביבי היו רק גופות. הזזתי את האחיין שלי, עמית בן אבידה, ואת בת הזוג שלו, קארין שוורצמן, ואין תגובה. יצאנו ארבעה אנשים מהבית, יחד עם בן הזוג שלי אליה כהן, שנחטף. חזרתי לבד”. לדבריה, “הייתי בפחד תמידי במשך שעות. אמרתי, שמישהו יבוא ויגמור את זה כבר. אין כוח לתחושות פחד. העדפתי למות. בשלב מסוים הייתי בטוחה שאני בכלל לא בחיים. הבנתי שאני חיה רק כשנחנקתי לחלוטין וחילצתי את עצמי מבין הגופות. שישה ניצלו מתוך 29 שהיו במיגונית”. עליזה מזהה את הדמיון בין התחושות: “אני מאוד מתחברת כשהיא אומרת שהיא חשבה שככה מתים. הרגשתי את הסיטואציה הזו בדיוק. אחי מת מרעב. הגרמנים מצאו אותנו ביער ולקחו אותנו לבור הוצאה להורג. אבא שלי עם אחי המת על הידיים. החזקתי את הרגל של אבא, נורו יריות ונפלנו לתוך הבור. אבא שלי נהרג. שכבתי שם וחשבתי שלהיות חיה ומתה אין הבדל, עד שאמרתי ‘אני לא מתה, אני חיה’. זחלתי בין הגופות ונפרדתי לשלום מאבא ומאחי. הייתי בת 6. הרגשתי שאני לבד בעולם”.
לאחר שניצלה מבור המוות, טיפלו איכרים טובי לב בעליזה עד שהתאחדה עם אמה בתום המלחמה.זיו תולה בעליזה זוג עיניים גדולות ומכילות: “כמו שעליזה אמרה שהיא חיבקה את אבא שלה, אני ואליה היינו מחובקים עד שהרגשתי שמושכים אותו ממני. כל מה שהיא סיפרה יכולתי להשליך על הסיפור שלי. אני מנסה לחפש את אליה בין הגופות ומבינה שאין לו זכר. אני מבינה שעכשיו אני לבד. להציל את עצמי”.
אחרי זוועות 7 באוקטובר חשבה עליזה שעבר זמנם של הסיפורים על השואה, אבל לאחר שעברה תהליך עם עצמה היא החליטה לחזור ולדבר על השואה. “אי אפשר להשוות את זה לשואה ואי אפשר להרחיק את זה מהשואה”, היא מסבירה. “זה נפגש איפשהו באמצע. זה נושק אחד לשני. הרגשות האנושיים הם בדיוק אותו הדבר. כאשר זיו שכבה שם מתחת לגופות, היא הרגישה את מה שאני הרגשתי בבור ההריגה”.
עליזה היא אשת עדות מסורה, המקדישה שנים רבות לספר את קורותיה בתקופת השואה ומשתתפת במפגשי “זיכרון בסלון” במטרה להנציח את זיכרון השואה ולהעביר את סיפורה לדור ההמשך: “הפחד הזה שהחיים בסכנה ניטע בהם. אני בטוחה שזה לא יעזוב אותם לנצח. אני יצאתי מהשואה. בניתי חיים חדשים. נלחמתי על החיים שלי”. זיו מתארת: “בכל יום שאני קמה בבוקר זו מלחמה. היום כל ילד במדינת ישראל יכול להתחבר רגשית לסיפורים של השואה כי זה קרה עכשיו. זה יכול לקרות”. זיו פונה אל עליזה ומעבירה לה מסר: “את צריכה להמשיך לספר את הסיפור שלך. הוא יכול להרים, לחזק ולהראות להם שיש חיים אחר כך”.
“הסתתרנו בבית של נוצרים”
בסיום המפגש ביניהם מניחה שורדת השואה שרה פרי (85) את שתי כפות ידיה על פניו של שורד המסיבה ברעים עידו דור (23). “אתה לא תשכח, לא שוכחים. זה יישאר בתוכך, אבל אתה תמשיך את החיים שלך. אתה תצא מזה, תקים משפחה. החיים חזקים יותר מאיתנו, אתה תמשיך ותעודד אחרים”.
עשרות שנים מפרידות בין הטראומה הלאומית לבין הטראומה האישית של כל אחד מהם. שניהם חוו טבח, ראו מראות שעין אנושית לא צריכה לראות. שרה היתה ילדה צעירה כשמשפחתה נרצחה בשואה בידי הנאצים. היא ניצלה מהתופת בנס. עידו יצא עם חברים למסיבה ברעים ב־7 באוקטובר 2023, שניים מהם נרצחו עם עוד מאות מבלים.
קשה לתמצת את הסיפור הבלתי ייאמן של שניהם. שרה פרי נולדה בלובלין שבפולין. “אמא שלי סירבה להצטרף לפרטיזנים, כי זה היה כרוך בלמסור אותי לבית יתומים”, היא מספרת. “במשך שלושה חודשים הסתתרנו בבית של נוצרים, שהפכו לחסידי אומות העולם, אך זה הפך מסוכן. חיילים נאצים הגיעו לחפש יהודים, ובנס לא היכו בערימת הקש שבתוכה הסתתרתי. בעקבות זאת אמא שלי הסגירה את עצמה ונכנסנו לגטו לובלין”. משם הועברו השתיים למחנה העבודה בודזין ומשם למחנה ההשמדה מיידאנק: “כשהרוסים התקרבו, הנאצים הפרידו בכוח בין מבוגרים לילדים והצעידו את אמא שלי לאושוויץ. אותנו, הילדים, העלו על אוטובוס. ברגע האחרון הצליחו החיילים הרוסים לעצור את האוטובוס והעבירו אותנו לצלב האדום. שמו אותי בבית יתומים, בשנת 1945. אחרי שנה אמא שלי, שחיפשה אותי בכל בתי היתומים, נכנסה לשם ומצאה אותי. בהתחלה לא האמנתי שזאת היא בגלל איך שנראתה”. גם השנה תספר שרה פרי את סיפורה ב”זיכרון בסלון”.
סיפור ההישרדות של עידו מתחיל עם תחילת המתקפה של חמאס: “נכנסנו למכונית, ניסינו לצאת מהמתחם ועמדנו בפקק. היה שוטר שכיוון אותנו שמאלה, ולפתע מכוניות התחילו לחזור על עקבותיהן והנוסעים צעקו שיש מחבלים. ראינו את המחבלים יורים לכל עבר, וברחנו ברכב ליער. ג’יפ צבאי פילס את הדרך והתחלנו לנסוע אחריו. מסביב היו פזורות גופות, ומחבלים שירו לתוך כלי רכב. אי אפשר להסביר מה ראינו, ובעיקר את השקט ואת הריח של המוות שהיה שם. ברגע אחד, בדרך נס, ראינו ביער שלושה חברים שלי שבאו לעלות לרכב רנדומלי, ומשכנו אותם לרכב שלנו. יחד נסענו, ברחנו שעות ממחבלים, וכך גם הם ניצלו איתנו. הרבה אומרים לי שהצלתי אותם. אני לא מרגיש ככה, אבל אני מרגיש שלא סתם יצאתי למסיבה הזאת אחרי חמש שנים שבהן לא יצאתי למסיבות טבע”.
לדברי שרה, “לכל אדם נתנו כמה שנים לחיות, גורלו היה להישאר בחיים וכך גם גורלי. אני מרגישה את זה גם לגביי, ניצלתי בזכות ניסים. כששמעתי על האירועים האלה, חזרתי 80 שנה אחורה. לא רק מה שקרה בנובה, גם אנשים שנאלצו להתחבא בבתיהם בעוטף עזה. זו שואה בזעיר אנפין. מה שמשותף לנאצים ולמחבלי חמאס זה הרצון לרצוח אותנו, זה הרוע, אנשים בלי שום טיפת רחמים”.
לשרה חשוב להעביר מסר: “כילדה ראיתי דברים שילדים לא צריכים לראות. זה נשאר בך אבל אני עד היום אופטימית, כי אם אתה תאבד את התקווה, אין טעם. אמא שלי כל הזמן אמרה שמי שיישאר בחיים צריך לספר את הסיפור”.
עידו קיבל על עצמו את המשימה לספר מה היה שם. הוא עדיין נלחם לאחות את השבר שנפער בו. יש בו לא מעט ביקורת וכעס על המדינה, שלא מעניקה סיוע לשורדי המסיבה. “מה שעובר עלי בחצי השנה האחרונה זה בלגן אחד גדול, אני מנסה לחזור לשגרה אבל כל סיטואציה מקפיצה את הדברים מחדש. גם מתקפת הטילים של איראן על ישראל, גם החטופים, זה לא משחרר. אתה תקוע בזה, אתה באותו הלופ”. שרה מחזקת: “במשך שנים סבלתי מסיוטים בלילות. אתה יכול לא לדבר על השואה, אבל השואה לא עוזבת אותך. כשהיה ירי טילים מעיראק בשנת 91′, אמא שלי אמרה שהם רוצים לסיים את העבודה שהיטלר התחיל בה. גם אותי האירועים ביום־יום מחזירים אחורה”.
כששרה שואלת את עידו אם קיבל עזרה, הוא עונה: “ניתן לנו מענק זעום, אבל מוקדים שמעניקים סיוע רגשי שאליהם פניתי – לא יצרו איתי קשר”. ואז היא מנסה לנחם: “בגנים שלנו אנחנו חזקים. עם ישראל חזק, עברנו כל כך הרבה דברים – כל האימפריות נכחדו ועם ישראל חי. אני מאמינה שלא יכולים לקחת אותנו מהרוח”.
