תענית אסתר, שחלה מידי שנה בי”ג באדר תחול השנה יומיים קודם, בי”א באדר מפני שלא נהוג להתענות בשבת. עד לחורבן בית המקדש השני י”ג אדר היה חג “יום ניקנור”, בו ציינו את ניצחונו של יהודה המכבי על היוונים בקרב השביעי במרד החשמונאים. אך לאחר חורבן בית המקדש השני החלו לקיים את תענית אסתר כזכר לבקשתה של אסתר המלכה מהיהודים, להתחנן עליה לפני כניסתה לאחשוורוש. השנה צום תענית אסתר מקבל תפנית, כאשר במקום לעבור מיום חג ליום אבל אנחנו עושים נהפוך הוא ועוברים מאבל לשמחה. כיצד? ביום זה אירעו שני אירועים משמעותיים לציונות. ביום י”א באדר התר”פ (1920) נפלה תל חי, ו-26 שנים מאוחר יותר, ב-י”א אדר התש”ו (1946) הצלחנו לכבוש את הביריה.
תל חי – הקמתה ונפילתה
בשנת 1893 רכש הברון רוטשילד שטח של כ-13,000 דונם, כשרובו מוקצה למושבה מטולה. 12 שנים מאוחר יותר עלו שישה חלוצים לכפר תלח’ה במטרה להפגין נוכחות ושליטה, הם פיתחו את המקום והקימו בו משק חקלאי עד שבסוף שנת 1918 הכריזה חבורת פועלים על הקמת הקיבוץ ‘תל חי’.
בהתאם להסכם סייקס-פיקו, אצבע הגליל היתה בשלטון צרפתי, שנגדו מרדו הערבים באזור. באותה עת התגוררו בתל חי כ-20 איש בלבד, ועל מנת להתמודד עם מהומות הערבים באזור ביקשו תושבי אצבע הגליל עזרה ותגבור באנשים ותחמושת. בעקבות רצח שניים מתושבי תל חי באחת התקיפות באזור ביקש מנהיג ארגון ‘השומר’ מטרומפלדור לעלות לגליל ולחזק את ההתיישבות וכך קרה.
בי”א באדר התר”פ הגיעו בדואים בראשות השייח’ כאמיל אפנדי לתל חי והבטיחו שאין בכוונתם לפגוע ביהודים, אלא רק לחפש אחר צרפתים שמתחבאים ביישוב. במהלך החיפושים הם נכנסו למבנה מרכזי ועלו לקומה השנייה, שם הם נתקלו בדבורה, חלוצה, כשאקדח בידה. כאמיל ניסה לקחת לה את האקדח והיא התנגדה וצעקה “לוקחים לי את האקדח!”, ובטעות, נפלט מידה כדור.
בעקבות הצעקה ולמשמע הייריה טרומפלדור היה בטוח כי הערבים תוקפים את אנשיו והורה לפתוח באש. במקום התפתחה מהומה, כשכוחות יהודיים נלחמו מול הכוחות הערבים שחיכו מחוץ לשער, בעוד שבתוך עליית הגג התבצרו כאמיל ואנשיו וירו לעבר היהודים למטה. במהלך הקרב רץ טרומפלדור לעזרת יעקב טוקר שעמד בשער בניסיון למנוע את כניסת הבדואים, אך בדרך נפצע אנושות משלושה כדורים. הרופא שטיפל בו טוען כי לפני מותו אמר טרומפלדור את המשפט המפורסם: “טוב למות בעד ארצנו”. למרות שהבדואים נסוגו ואפילו לא חזרו לכבוש את המקום כי ידעו שאינם מסוגלים, האובדן הגדול הביא לנטישת תל חי.
סיפור כיבוש הביריה וההתיישבות בה
26 שנים לאחר נפילת תל חי, החל הפלמ”ח להקים נקודות יישוב מבודדות בשטח הגליל, כשאחת מהן היתה ביריה. ב-8 בינואר 1945 התיישב גרעין של המחלקה הדתית בפלמ”ח בביריה והקימו שם מצודה צבאית. את זמנם בילו התושבים באימונים, סיורים, ועבודות ייעור מטעם הקרן הקיימת לישראל. אנשי ביריה ראו את ייעודם בהגנה על יהודי צפת שהיוו מיעוט בעיר שרובה היה ערבי בזמנו.
ב-28 בפברואר 1946 נעצרו כל תושבי ביריה על ידי הבריטים, בעקבות אירוע ירי על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען. במקום נמצאו שני סליקים עם נשק רב ומסמכים שקשרו את היישוב אל ההגנה והפלמ”ח. מיד הופקדו על היישוב מספר נוטרים שהחזיקו את הנקודה בזמן שהתושבים במעצר, אך ב-5 במרץ 1946 הודיע הצבא הבריטי על כבוש הביריה, גירוש הנוטרים, ואיסור המגורים במקום.
לאחר שבוע וחצי, ביום י”א באדר ב’ ה’תש”ו עלו אלפי בני נוער לאזור והקימו נקודת יישוב חדשה בסמוך לביריה א’, חלקם עזבו תוך שעות בודדות ואת הנותרים פינו הבריטים בכוח. כעבור שלושה ימים גויסו מאות בני נוער, שטיפסו למקום בדרכים עוקפות ונשארו במקום עד לחג פורים. בתום משא ומתן מפרך הסכימו הבריטים לאפשר מגורים ל- 20 אנשים בביריה. האירוע נתפס כניצחון גדול של היישוב היהודי, וההר שעליו הוקמה המצודה כונה מאז “הר הנועזים”.
נהפוך הוא – בימים ההם בזמן הזה
השנה סיפורי תל חי וביריה, שהתרחשו בתאריך י”א באדר מקבלים משמעות שונה, כאשר באותו תאריך נצום את תענית אסתר. בתקופת בית המקדש השני וקצת לאחר חורבנו היו זמנים בהם ציינו את י”ג באדר כיום חג ולאחר החורבן ציינו את י”ג באדר כיום אבל.
מאות שנים מאוחר יותר י”א אדר קיבל תפנית כשהפך מיום אבל – נפילת תל חי ליום טוב ושמחה – כיבוש הביריה. לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי היו בתאריך הזה שני צדדים – טוב ורע, שמחה ואבל, ניצחון והפסד. כמו אז גם היום – אנו ניצבים מול אותה הצומת, בשיאה של מלחמה מול שונאינו ומבקשי רעתנו. לאן נפנה השנה, האם נפסיד חלילה או שנדע ניצחון? זה תלוי בנו.
תענית אסתר נקבעה מתוך זעקה של אסתר המלכה: “לך כנוס את כל היהודים”. כך גם מלחמת חרבות ברזל, שהתחילה כשהיינו בשבר גדול ופירוד בעם. לכן דווקא השנה, כהכנה לשמחת פורים ראוי שנעצור ונקיים חשבון נפש, נרבה באהבת חינם ונאחה את השבר בעם. בעזרת ה’ מתוך כך נוכל לכתוב ניצחון נוסף בהיסטוריה המפוארת של העם היהודי.
הכותבת היא מדריכת טיולים במרכז סיור ולימוד ‘אורות הגליל’ מבית ארגון אשכולות, מרכזי הסיור והתודעה ישראלית
