אחרי שסוני עשתה עסקה לשלב את ספיידרמן ביקום הקולנועי של מארוול, ובמיוחד אחרי שהם ליהקו את טום הולנד, הפופולריות של של הדמות זינקה (“ספיידרמן: אין דרך הביתה” ב-2021 הוא הסרט השביעי הכי מרוויח בכל הזמנים). האולפן נותר בעמדה מוזרה, התוצאה, שהחלה ב”וונום” מ-2018, הייתה סדרת סרטים מוזרה במיוחד המתרחשת בעולם שנבנה סביב דמות שלא ניתן לבטא את שמה בתוכה, או בהתיחסות לדמות המרכזית בה. ולכאן נכנס גם הסרט החדש “מאדאם ווב” שמציג גיבורות בעלות כוחות עכביש, קשר לדוד מפורסם של גיבור על בעל כוחות עכביש, נבל בעל כוחות עכביש, ואפס התיחסות לעכביש הספציפי שכולנו רוצים באמת לראות.
הביקורת מכילה ספוילרים לעלילת הסרט
עם תסריט שנכתב על ידי ארבעה אנשים, כולל הבמאית, ס. ג’. קלרקסון – יש לנו 110 דקות של שורה מביכה של סימני שאלה שנותרו ללא מענה בבימוי מגוכח וכתיבה מטופשת. הסיפור מתמקד באישה בשם קאסי ווב (דקוטה ג’ונסון), שאנו מגלים בפתיחת הסרט שבשנות ה-70 אמא שלה חקרה עכבישים באמזונס כשהיא בהריון מתקדם איתה. לאחר בגידה צפויה, היא מוצאת את מותה בלידה כששבט של אנשי עכבישים מציל את חיי התינוקת שלה באמצעות ארס מיוחד מעכביש-על נדיר. לאחר מכן הסרט מתקדם לשנת 2003, כשקאסי היא פרמדיקית בניו יורק, ועובדת עם חברה הטוב בן פרקר (אדם סקוט), שאחרי שניה תבינו כי זה הדוד בן המפורסם של פיטר פארקר – “הבחור-ההוא-עם-הכוחות-עכביש”, כי המילים “ספיידר-מן” נאמרות בסרט הזה בכל צורה אפשרית מלבד המילים “ספיידר-מן”. לאחר חוויה של כמעט מוות, היא מגלה שהיא יכולה לראות לזמן קצר את העתיד. הכוח הזה מוביל אותה להציל את חייהן של שלוש בנות, ג’וליה קורנוול (סידני סוויני), אניה קוראזון (איזבלה מרסד), ומתי פרנקלין (סלסט אוקונור), מאדם זר שהיא צופה שינסה להרוג אותן.
ההבלחות הקצרות של קאסי קדימה בזמן הם החלק המסובך ביותר של מאדאם ווב, ובאופן מפתיע, גם הרגעים הכי כיפיים שלו. למרות שלעיתים קרובות הם מצולמים בדרכים מבלבלות, ערוכים יחד מהר מדי מכדי שהצופים באמת יוכלו לעקוב, וחסרים שפה ויזואלית עקבית מספיק כדי להיות קריאים וברורים, הם ניצלים כמעט לחלוטין על ידי ג’ונסון, שמגיבה לסיטואציות האלה עם משחק מעולה של סרקזם מצחיק באמת. יש גם הבזקים של הבטחה משלישיית הצעירות שקאסי מנסה להציל, אבל הסרט מצליח איכשהו לבזבז את הכריזמה הקולקטיבית המדהימה של הקבוצה. נראה שלסרט אין שום עניין באף אחד מהן, אף פעם לא עוצר כדי לקבל את התגובות שלהן לשום דבר, ולעיתים רחוקות נותן לבדיחות שלהן מספיק זמן לנשום או לתת לקהל לצחוק. בסצנה שבה הבנות נשארות לראשונה לבדן אחרי שהן נפגשו, הן מקפיצות זן את זן בצורה משחקית עם הומור וקסם, וזה הצצה פתאומית לכוח הכוכבות שהסרט הזה לא טורח לנצל.
הסרט מתרחש ברובו במקום שאמור להיות להיות ניו יורק, אבל נראה כמו בוסטון, והאנשים מתנהגים כאילו הם מקליפורניה. נראה כאילו אף אחד מיוצרי הסרט לא היה בניו יורק, והסיק שאפשר להגיע מקצה ניו יורק לקצה השני בענין של דקות. הניסיון למתג את הסרט כ”מותחן” ולא כסרט גיבורות על, בסופו של דבר גורם לסרט יותר נזק מתועלת בגלל שאין כאן שום מתח או ריגושים, רק עלילה כל כך בנאלית עם דמויות כל כך שטוחות וחד מימדיות בקלישאות אחרי קלישאות חוזרות על עצמן. כל אחת משלושת בנות הנוער מציגה אישיות שטחית ביותר, הנערה החכמה, הנערה הפרועה והנערה התמימה – ולכולן יש הורים שנעדרו מחייהן או לא מתפקדים והן למעשה לבד בעולם, וקאסי נאלצת להשיגח עליהן מפני האיום שמאים עליהן. אבל רגע יש טוויסט! קאסי לא אוהבת ילדים או קונספט של משפחה כי היא מרגישה זנוחה על ידי אמה שמתה בלידה. אל תדאגו עד אמצע הסרט היא תפתור את רגשות הנטישה מאמה, תתאהב בילדות המקסימות, והן כולן היו משפחה אחת גדולה ומאושרת.
שלושת ה”גיבורות” הללו חושפות את הציניות האמיתית של מאדאם ווב: כל הסרט הוא רק פיילוט למשהו שאולי יקרה. כשלושת הגיבורות עכביש עומדות כתף אל כתף בסצנה חלומית מתחילת הסרט, הן מציגות למעשה הפוסטר לסרט ספיידר-וומניות שאולי יקרה מתי שהוא בעתיד. הדבר מודגש על ידי הפעמיים היחידות שאנחנו נראה אותן בתור גיבורות על – סצנת חלום של הנבל בתחילת הסרט וחזון קצר של קאסי בסוף הסרט. זהו זה הכול, זה כל מה שאנחנו רואים משלושת הגיבורות הללו. הן לא מקבלות את הכוחות שלהן בסרט הזה, הן לא מגלות שהן יהיו יום אחד גיבורות, הן אפילו לא נלחמות באף אחד. מאדאם ווב, כך נראה, היא לא יותר מניסיון מטורף לנפח יקום גיבורי-על קולנועי. זה טריילר מייגע באורך של 110 לצפייה למשהו שסביר להניח לא יקרה מעולם, עם בקבוקי פפסי בכל מקום. כן אתם תראו הרבה אבל הרבה פפסי בסרט הזה בקידום מוצר בלי בושה בכל מקום.
כלל הזהב של סרטי גיבורי העל לא מיושם גם בסרט זה. “נבל בונה גיבור”. גיבור נמדד לפי האתגר איתו הוא צריך להתמודד וגם בסרט זה אנחנו מקבלים נבל קלישאתי להחריד המשמש כאחת מהבעיות הגדולות של הסרט – יחזקאל סימס, בגילומו של טהר רחים בהופעה נוראה להפליא של שחקן שיכול לבצע הרבה אבל הרבה יותר. נראה שליחזקאל יש כוחות ספיידרמן, אותם השיג על ידי רצח אמה של קאסי באמזונס וגניבת העכביש המיוחד שלה, אבל הכוחות באים עם הקללה של ראיית העתיד, וכל לילה מהיום שבו הוא קיבל את הכוחות שלו הוא חלם ששלוש נשים שיש להן גם כוחות עכביש יהרגו אותו יום אחד. זה שני הדברים בדיוק שאנחנו לומדים עליו בכל הסרט. למה הוא היה צריך את כוחות העכביש? מה הוא עשה איתם? מה הוא העבר שבו “לא היה לי כלום” שכל כך השפיע עליו? איך הוא למד על העכביש הזה? ואיך הוא מצליח בשניה וחצי להחליף בגדים לחליפת נבל שלו? זה רק כמה מהשאלות שהסרט מרגיש שאין צורך שתקבלו עליהם תשובה. יחזקאל יוצא למשימת חייו להרוג את שלושת העכבשיות לפני שהן יהרגו אותו קודם. בהצצה שלנו לחלום הזה, אנחנו זוכים לראות שכמובן ששלוש הנשים הן אניה, ג’וליה ומתי, כולן לבושות כגרסאות של ספיידר-וומן מהקומיקסים של מארוול.
בהתחשב בכמה סרטים בימינו הם רק סוסים טרויאניים לסרטים עתידיים, זה כמעט יכול להיות נסלח, אם הרמיזות למה אמור היה להיות היה מעניין יותר לצפייה. אבל אין שום עניין בסרט, אפילו לא בסצנות האקשן המעטות בסרט שכמעט כולם מסתכמות במרדף מכוניות. אפילו שהות קצרה באמזונס לא מובילה למשהו מעניין יותר מפלאשבק לסצנת הפתיחה המוזרה של הסרט. השיא של הסרט מתרחש במחסן זיקוקים נטוש, שהופך למופע אורות CGI של ניצוצות ורקטות שנראים איכשהו הרסניים מדי – מי ידע שזיקוקי דינור יכולים לפוצץ חור ענק דרך קיר לבנים? – אה וכמובן שהדמויות שלנו לא נמצאות לרגע בסכנה במקרה שהן עומדות לידן כשהן מתפוצצות.
הסצנה האחרונה מדגימה את מלוא היכולת של מאדאם ווב, שמאפשרות לה לראות לעתיד ובכך להימנע מכל הסכנות הצפוית לה ולשאר הבנות, אבל הוא פשוט מוצג בצורה כל כך פשוטה ומשעממת, כשהוא כולל את קאסי מתפצלת לארבעה – באפקט יפה שמראה את השליטה של שלה על הWAB OF LIFE (לא שתקבלו הסבר על זה בסרט זה רק פרט טריוויה מעניין מהקומיקסים) – על מנת להציל את כל הבנות בו זמנית – כן זה משהו שהיא יכולה לעשות עכשיו מסתבר. אין שום חיווי לכך שהיא משתמשת בכוחות שלה, וזה הופך את הסצנה מעניינת ומושכת ל”היי תראו היא הרימה את המסך הזה וזה מנע מזיקוק לפגוע בהן בדיוק בשניה הזו”. יש להעלות את השאלה – אם הזיקוק הצליח לפוצץ קיר לבנים, איך בדיוק לוח פח הצליח לעצור אותו? עוד שאלה נוספת שלא נקבל עליה תשובה בסרט. אבל לא נורא, קחו פפסי.
חרף ההתעקשות שהסרט עומד בפני עצמו, ברור נראה כי היה ניסיון לחבר אותו ל”יקום הקולנועי” של סוני. הניסיונות החוזרים ונשנים לרמוז על קיומו של ספיידרמן העתידי בסרט הזה כל כך מגוחכים ומתסכלים, וגרוע מכך הקדישו לכך עלילת משנה שלמה, הכוללת את אמה רוברטס כאחותו ההריונית של בן פרקר שעומדת ללדת תינוק ששמו לעולם לא נחשף, בעוד שבעלה ריצ’רד נמצא “בחו”ל למטרת עבודה” -כשכל פעם העניין עולה הדמויות לוחשות או נלחצות מהנושא כדי לא לחשוף שריצ’רד הוא בעצם מרגל בינלאומי בקומיקס (עוד פרט טרוויה שלא יזכירו בסרט), האזכורים לספיידרמן צצים בכל הזדמנות שהם יכלו, עם דמויות ש”כמעט אומרות את השם אבל לא” כמו “אנשי-עכביש” או “יש לך…חוש מיוחד” והכי גרוע זה עיבוד מוזר על כוח ואחריות, וההרגשה הכוללת היתה כאילו אנחנו צופים בסרט חיקוי שהיוצרים שלו חוששים מתביעה משפטית.
הסרט ‘מאדאם ווב’ מרגיש כמו טריילר לא מספק ליקום המורחב של “ספיידרמן”. עם סיפור חלש ודמויות שטוחות, שמשוחקות על ידי שחקנים ושחקניות בעלות פוטנציל גבוה לעשות הרבה יותר ממה שהכתיבה הפושרת סיפקה. החוסר עקביות והקצב הלא אחיד של הסרט מספקים חווית צפיה לא מענינת במיוחד, וזה רשת שאולי לא כדאי ליפול בה, בעודנו שותים פפסי.
