ב“זמן אמת” פתחו עונה אמש עם ניסיון של המערכת ושל העיתונאי אבי עמית לקיים סוג של ועדת חקירה טלוויזיונית של מתקפת 7 באוקטובר. בסך הכל באמת מדובר במסמך מקיף, שכולל את הצמתים החשובים בקבלת ההחלטות לקנות שקט ולא לחסל את סינוואר. אבל ממה סובל האירוע? ממה שסובל ממנו כמעט כל תאגיד השידור הציבורי: נרטיב חזק של פוזיציית אנטי־נתניהו.
ועדת חקירה טלוויזיונית, שבה כל הנחלים זורמים לאיש שזרם עם כל הדרגים הביטחוניים במדינה. במאמץ טלוויזיוני עילאי, ה”תחקיר” מקטין את ההשפעה הכבדה של הדרג הצבאי על הרצון והמוטיבציה לצאת למבצע חיסול חמאס, או ל”הבערת המזרח התיכון”. מספיק לראות את ח”כ אביגדור ליברמן מנפנף במסמך המלצה לחיסול חמאס, כאילו היה מקבל גיבוי ליציאה למלחמה של שנים עם מחירי חיילים נופלים, ואז את ח”כ עופר שלח מעביר ביקורת כאילו הוא וחברי יש עתיד היו תומכים ביציאה לאותה המלחמה.
לאורך דקות ארוכות הלך הרוח הוא שאדם אחד היה צריך להחליט אחרת, ומעט מדי מוקדש לקלות הבלתי נסבלת שבה בערב 7 באוקטובר הדרגים הכי בכירים במערכת הביטחון לא עלו על כוונתם של אלפי מחבלים לבצע את זממם. סביר להניח ששיחות הטלפון של אותו הלילה והמחדל שהוביל למחדל יהוו את גרעין המחדל בכל ועדת חקירה שתבחן את האשמה והאחריות.
ובכל זאת, גילויים חדשים בהם נחשף למשל כי “צעדות השיבה” של חמאס אמורות היו לפתוח את השער למתקפות נוחבה מוסיפים עוד חלקים לפאזל, סיפורים סביב מי שניהלו פה בדיוק את אותה מדיניות ביטחונית כמו בנט, כוכבי ואייזנקוט גם הם חשובים במסגרת התחקיר.
היומרה לקיים ועדת חקירה שזועקת פוזיציה הזכירה את המאמץ של “המקור” בערוץ 13 לערוך את משפט השוחד בתיקי האלפים. כולנו יודעים מה שווה האישום הזה היום.
גילוי נאות: הכותב משמש לעיתים פאנליסט בערוץ 14 ובכאן 11
