כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, וכנגד ארבעה מנהגי חג משונים מדברים אנחנו.
כמו כל חג ומועד, גם פסח וליל הסדר נחלקים בין המנהגים האוניברסליים, שיהודי כל העולם מקיימים כאחד, לבין מנהגים מקומיים יוצאי דופן. גם בין אלה המקומיים, יש כאלה ששמענו עליהם ואנחנו מכירים היטב, כמו המימונה המרוקאית למשל; וגם אם אצלכם בערב החג לא נוגעים לנוכחים בראש עם קערת ליל הסדר, בטח יצא לכם להתארח פעם בסדר שבו עשו את זה. כל זה טוב ויפה, אבל יש גם מנהגים משונים ואיזוטריים יותר, מכל קצוות תבל. הנה ארבעה מנהגי פסח שאנחנו, לפחות, לא הכרנו עד עתה.
הודו: טובלים את הידיים בדם
מנהגי חג עוברים בדרך כלל סובלימציה כלשהי לאורך הדורות. במקום לעשות את “הדבר עצמו” – כפי שכתוב או כפי שעשו פעם – עושים מעשה סימבולי כלשהו שמטרתו להזכיר ולסמל את הדבר ההוא. אבל פה ושם, יש קהילות שמתייחסות לדברים באופן מילולי לגמרי.
זה ניכר בעיקר במקומות כמו הודו או אתיופיה, שאליהם לא הגיעו במשך ההיסטוריה היהדות הרבנית ופירושי ההלכה, והטקסט היחיד שיכלו להסתמך עליו הוא התורה עצמה. לפיכך, יהודי הודו התייחסו , באופן לגמרי מילולי לכתוב בספר שמות יב, ז: “וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם”.
קהילת יהודי הודו החיה בארץ אמנם חדלה מכך, אך בהודו עצמה – בכפרים וגם במומבאי – נוהגים יהודים, עד עצם היום הזה, לחקות את מריחת דם הטלה על פני הכניסות לבתי ישראל במצרים ערב שחרורם. יהודי קהילת בני ישראל טובלים את כפות ידיהם בדם של כבש או עז ומטביעים במשקוף. עם הזמן הפסיקו להטביע במשקוף עצמו, אלא עושים זאת על פיסות נייר ותולים אותן מעל המשקוף. טביעת היד האדומה מזכירה חמסה ומסמלת מזל טוב והגנה.
גיברלטר: אבק בחרוסת
גם בגיברלטר – טריטוריה בריטית הממוקמת בקצה הדרום-מערבי של אירופה, בין ספרד למרוקו – יש יהודים. הם הגיעו לשם אחרי גירוש ספרד, והיום הם עובדים בעיקר כעורכי דין ורואי חשבון במקלט המס שהיא גיברלטר. ליהודים האלה יש מנהג משונה ממש בפסח, שגם הוא, כך נדמה, מצביע על נטייה לפרש דברים באופן מילולי מדי.
רבי יוחנן, מגדולי האמוראים, טען שהסיבה שאוכלים חרוסת בליל הסדר היא לזכר הטיט שהיהודים היו צריכים להכין לייצור לבנים כשהיו עבדים במצרים. בדרך כלל החרוסת מזכירה טיט בצבעה ובמרקמה, כשלמעשה היא עשויה דברים מתוקים וטעימים: תערובת של אגוזים כתושים, תפוחים, יין אדום מתוק וקינמון בגרסה האשכנזית, או תאנים ותמרים בגרסה הספרדית. אך יהודי גיברלטר לא מחפפים, וכדי שהחרוסת שלהם תזכיר טיט באמת, הם מוסיפים לה אבק. כן, הם כותשים אבק מלבנים אמיתיות ומוסיפים למתכון. טיט אמיתי.
איראן ואפגניסטאן: מרביצים עם בצל ירוק
בניגוד למנהגים המילוליים, באיראן ובאפגניסטאן דוגלים דווקא במנהג סימבולי משעשע. בסדר הפסח הפרסי והאפגני נוהגים להכות אחד את השני (קלות) בבצל ירוק (או כרישה) עם בוא הפזמון בשירת “דיינו”. מסורת זו, מתברר, מסמלת את ההצלפות שסבלו בני ישראל במצרים בימיהם כעבדים.
המשמעות רצינית, אבל בפועל מדובר במנהג כיפי ושובבי שיהודים פרסים רבים מעידים כי הם מחבבים מאוד – במיוחד הילדים, שפעם בשנה יכולים לתת דרור ליצריהם הכבושים ומוזמנים לחבוט באחיהם ובהוריהם, ואפילו בסבא וסבתא, בבצל ירוק.
ארצות הברית: תפוז בקערת הפסח
יהודים אמריקאים פרוגרסיביים נוהגים להוסיף תפוז לקערת הפסח. עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת, אמהות אמריקאיות פמיניסטיות היו מסבירות לבנותיהן שהתפוז בקערת הסדר הוא אקט של התנגדות פמיניסטית; סמל לזכויות נשים. המקור למנהג זה יוחס לפרופ’ סוזנה השל, חוקרת יהודייה-אמריקאית ומומחית למדעי היהדות, בתו של התיאולוג והפילוסוף אברהם יהושע השל.
הסיפור שנהגו פעם לספר על התפוז הוא כזה: השל הרצתה באוניברסיטה במיאמי, פלורידה (מדינת התפוזים) ודיברה על פמיניזם. “אישה שייכת לבימת בית הכנסת כמו שתפוז שייך לקערת ליל הסדר”, צעקו לה בבוז מהקהל. ומאז, מוסיפים לקערת הפסח תפוז.
אלא שמתברר שהסיפור הזה הוא מיתוס. סוזנה השל היא אכן המקור למנהג הוספת התפוז, אך הסיפור על הגבר שצעק לה מהקהל לא היה ולא נברא. אליבא דהשל, זה מה שקרה: היא דיברה בפני סטודנטים יהודים במכללת אוברלין באוהיו בשנות ה-80 והתוודעה שם להגדה שכתבה סטודנטית, שכללה סיפור על נערה צעירה השואלת את רבה אם יש מקום ביהדות ללסביות. הרב בסיפור משיב בכעס, “ביהדות יש מקום ללסביות כמו שבקערת ליל הסדר יש מקום לקרום של לחם!”, ובכך רומז שלסביות הן טמאות ופוגעות ביהדות.
בעקבות הסיפור הזה החליטה השל בליל הסדר הבא להניח תפוז על צלחת הסדר שלה. היא שיתפה שבחרה בתפוז “מפני שהוא מעיד על כך שכאשר לסביות והומואים תורמים ופעילים בחיי הקהילה היהודית, זה תורם לכל היהודים באשר הם”. זרעי התפוז מסמלים לידה מחדש והתחדשות, ויש כאלה שיורקים מהפה את הזרעים כדי להזכיר לכולם לירוק החוצה את ההומופוביה ושנאת האחר.
השל ביקשה בשנים האחרונות להבהיר את כוונתה ולספר את מקור מנהג התפוז כפי שהיה באמת. המיתוס שנרקם סביב תוספת התפוז הכעיס אותה משתי סיבות: ראשית, רעיון התפוז מיוחס בו לגבר. ושנית, כוונתה לא היתה רק פמיניסטית במובן הצר – לטענתה, נשים כבר מזמן קיבלו את מקומן על בימת בית הכנסת וזאת לא חוכמה להילחם על כך. כוונתה המפורשת היתה להכליל לסביות והומואים ביהדות.
