באוקטובר 45′ פגש אבא קובנר את נתן אלתרמן וסיפר כי כאשר חזר לגטו וילנה עם הפרטיזנים היהודים הרחובות היו ריקים ולפתע הגיחה אישה ובזרועותיה ילדה. כשראתה האם את הפרטיזנים פרצה בבכי, והילדה שאלה: “מאמע, מען קען שוין ויינען?” (אמא, האם אפשר כבר לבכות?). האם סיפרה שהיא ובתה היו במחבוא בכוך יותר מ־11 חודשים והאם שיננה לה שאסור לבכות כשהיא רעבה או פוחדת. לאחר כמה ימים הופיע השיר בעיתון במסגרת “הטור השביעי”.
70 שנה אחרי כתיבת השיר נתקל בו שלומי מתיאס, מוזיקאי מחונן מקיבוץ חולית. הוא התיישב על הפסנתר, הלחין ושר את מה שנבע מתוכו.
בשבת שמחת תורה 2023 היו שחר ושלומי מתיאס בביתם בחולית עם בנם רותם (16). שתי הבנות הגדולות, שיר ושקד, היו בחדריהן במגורי הרווקים. ואז התחילה המהומה.
בסביבות 7:45 בבוקר התכתבה שחר בקבוצת הווטסאפ המשפחתית המורחבת ותיארה שהם מתבצרים בממ”ד ושומעים את המחבלים נכנסים. כמה דקות אחר כך כתב רותם: “אבא ואמא מתים”. את מה שהתחולל בעולמו של רותם בשעות שלאחר מכן שמעתי מפיו בבית של סבא אילן וסבתא רחל, ההורים של שחר, בעומר. הנער הגיבור הזה היה מוטל מתחת לאמא שגוננה עליו, וכך, כמעט חסר נשימה, נותר למשך זמן. הכדור שפילח את גופה פגע גם בו ופצע אותו. במשך כל אותו זמן הוא שמר על קשר בהתכתבות עם בני המשפחה שהדריכו אותו ושמרו עליו. שלומי ושחר נהרגו לעיניו של רותם.
עמדתי שם בבית עם אילן. הוא הצביע על תמונה שעל הקיר: “זאת אמא שלי”, הוא אמר. ב־1919 נכנסו שונאי ישראל באוקראינה לבצע טבח בביתם של סבא וסבתא. היו אלה ימי פוגרום פטליורה. סבתא של אילן קלטה שהם נכנסים ודחפה את אמו הקטנה מתחת למיטה. הילדה ניצלה, אך האמא שלה נרצחה.
ופתאום, יותר מ־100 שנה אחרי, מוצאת עצמה הנינה של הסבתא שנרצחה בדרז’נה מפילה עצמה על הבן שלה בביתם בנגב. היסטוריה מדממת ומצמררת שחוזרת על עצמה. אז עצר אילן באיפוק ואמר לי: “אבל זה היה שם, וזה קורה כאן”. ובבת־אחת חשתי התבהרות גדולה.
הנשיא ביידן אמר זאת בשמה של גולדה מאיר: הנשק הסודי שלנו הוא שאין לנו מקום אחר ללכת אליו.
פתאום כאן, בישראל החופשית והשורשית כל כך, חווים ילדים תחושת “צאן לטבח” בלי מעטפת של ביטחון והגנה.
אבל זה כאן. וכאן זו תחנה אחרונה במסע הנדודים שלנו, של גולה אחר גולה. עוד יגיעו ימי חשבון ובדק בית, אבל כעת כולנו, כל החברה הישראלית על כל חלקיה, זקוקים למנוח לכף הרגל. תחושת הארעי אופפת את הכל, את הגוף ואת הנפש.
עדיין משפחות חטופים וקרוביהם נמצאים חסרי נשימה ובלי קרן אור לנוכח הריק הנורא שבחוסר הידיעה. עדיין תושבי הצפון נמצאים במגורים ארעיים וכמהים לבית. עדיין מאות משפחות מלוות את הפצועים שחזרו מהקרב וצריכים ללמוד לפסוע מחדש.
כאן זו תחנה אחרונה במסע הנדודים שלנו, של גולה אחר גולה. עוד יגיעו ימי חשבון ובדק בית, אבל כעת כולנו, כל החברה הישראלית על כל חלקיה, זקוקים למנוח לכף הרגל. תחושת הארעי אופפת את הכל, את הגוף ואת הנפש
הכל ייקח עוד זמן רב. עוד לא כלו המים מעל פני הארץ. ואולי עד שהרגל תתייצב שוב ננסה להושיט יד תומכת. כמו בסיפור המבול:
“וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה”.
כעת, יום השואה שבאמצע ימי המלחמה, ננסה להיות יד שפוגשת יד אחות.
המוני אזרחים שואלים את עצמם מה אפשר לעשות? מה יכולה להיות התרומה שלי בתקופה הזו?
הימים שעוד נכונו לנו יכולים להיות ימים רחומים, ימים של אדם לאדם – אדם. אל מול פני השטן שהתגלה לעינינו נשתדל להנביע מעומקי החברה את כוחות הטוב והאור ונעבור את הימים האלה ביחד, כי אנחנו לא “שם”. כי אנחנו כאן.
