מוותר על הכבוד בדרכו הצנועה: הבוקר (רביעי) הנחית עידן עמדי פצצה, ולא מהסוג שהוא מנחית כשהוא בשדה הקרב. הזמר המוכשר, שנמצא בימים אלה בשיקום לאחר שנפצע במהלך הלחימה בעזה, הודיע בדרכו הענווה כי הוא מוותר על הכבוד להשיא משואה.
״אין כבוד גדול מזה, אבל לא אוכל לצערי לקבל את הכבוד הזה השנה. כל כך הרבה גיבורים גילינו מאותה שבת שחורה, חלקם היו לוחמים שלי בעבר או במלחמה הנוכחית. השנה אשאר בביתי ואתייחד עם זכרם כמו רבים בעם ישראל״, אמר עמדי לאחר שקיבל את ההצעה.
ההודעה הזאת תפסה את כולם לא מוכנים, ובעיקר את מעניקי המעמד המכובד, שהתבזו בהחלטה שלו לסרב. עמדי ידוע בתרומתו ובאהבת הארץ, מהסוג שמציב רף גבוה בכל פעם מחדש בכל הנוגע לערכים ולרגישות.
ניתוק עמוק
בהחלטתו המתבקשת והנכונה הזאת הציב עמדי מראה לממשלה, שעסוקה בטקסים בזמן שיש יותר מ־130 חטופים הנמצאים 174 ימים בשבי חמאס.
הרי באיזה עולם הגיוני עולה על הדעת לערוך טקס הדלקת משואות, ועד כמה הניתוק הוא עמוק? לאורך השנים ראיינתי את עמדי פעמיים (העיניים שלו נצצו בכל פעם שדיברנו על צה״ל), ומההיכרות שלי איתו, אני חותם שההחלטה הזו שלו אינה פוליטית. אין פה עניין של ימין ושמאל, אבל כן יש פה עניין של היגיון בסיסי, עמוד שדרה וערבות הדדית.
תדמיינו לרגע אותנו מתרגשים ודומעים מול המסך. צופים במופעים, בזמרים ובקהל, שבו יישבו גם כל אלה שהביאו אותנו למשבר העצום שלנו. באותו הזמן נמקים במנהרה חשוכה החטופים ומחכים לרגע שמישהו יושיע אותם מהסיוט הבלתי נגמר הזה. מתפללים לקול מוכר, לחיבוק, למיטה או לארוחה חמה. תיזכרו מה הספקתם בחצי שנה, והם עדיין באותו החדר.
תחשבו על רומי, אלמוג, עופר, דורון, יאיר, איתן, וגם על דניאלה, שחגגה אתמול יום הולדת בעזה וכולנו יודעים מהי המשאלה הבסיסית כל כך שלה שאנחנו לא מצליחים להגשים לה. תחשבו על הסבל של בני המשפחות שלהם, על המחשבות שמתחוללות להן בראש ואיך בכלל מצליחים להירדם.
הסירוב של עמדי צריך להיות דוגמה לכל הבאים שיוצע להם להשיא משואה. וכמותו, גם המנחים תמיר סטיינמן ומגי טביבי ראוי היה שיניחו את המיקרופון ויוותרו על המעמד לפחות עד שכולם יהיו בבית. גם הזמרים שהוזמנו צריכים לבטל את השתתפותם.
המשוואה פשוטה: יש מלחמה וחטופים, אין טקסים רשמיים.
הצעד הזה הוא המינימום שלנו כעם וכחברה. בשבילם, בשביל המשפחות שלהם, בשביל החיילים הנלחמים ובשביל כולנו. מי שיבחר להשתתף בטקס או לצפות בו, זו כמובן זכותו. מי שהטקס הזה יחזק אותו – אדרבה. מי שישאב ממנו אופטימיות ותקווה – למה לא. אבל אני, כצופה, אעדיף השנה שלא.
