דבר כזה עוד לא היה מעולם, בשום טורניר. חוף השנהב בגמר אליפות אפריקה זה הגיוני בהחלט, במיוחד כשהיא מארחת את הטורניר, אך דרכה לשם הייתה כה הזויה שהיא לא מתאימה אפילו לפרודיה. התסריט הזה חצה כבר מזמן את גבולות הטעם הטוב וחרג למחוזות של אבסורד טהור. כי הפילים הושפלו ונרמסו בשלב הבתים, והיו אמורים לסיים את חלקם באליפות כבר אז.
הם היו קרובים מאוד להדחה בשמינית הגמר. הם היו רחוקים שניות מהדחה ברבע הגמר. הם פיטרו מאמן תוך כדי תנועה, או שאולי הוא התפטר בעצמו? תלוי את מי שואלים. הם מינו במקומו אדם עליו לא סמכו בהתאחדות כלל. ועכשיו, אחרי שהציגו לראשונה יכולת ראויה בחצי הגמר אתמול, הם רחוקים רק משחק אחד מזכייה.
אברהם גרנט היה אמור לסיים את המסע של חוף השנהב לפני יותר משבועיים. תיקו של זמביה מול מרוקו במחזור הנעילה בבית 6 היה מאפשר לחניכיו של המאמן הישראלי ללקט נקודה שלישית בדירוג הנבחרות שסיימו במקום השלישי בבתיהן, ולעקוף את הפילים בזכות הפרש שערים עדיף ולהעפיל על חשבונם לשמינית הגמר. המרוקאים עשו טובה גדולה למארחת כאשר התעקשו לנצח 0:1, שלחו את זמביה הביתה, והעניקו לחוף השנהב חבל הצלה לא צפוי. ואז הם עפו בעצמם כבר בשמינית הגמר כאשר הפסידו לדרום אפריקה, אבל זה כבר סיפור אחר.
מדוע היה לפילים הפרש שערים כה גרוע? כי הם הובסו 4:0 במשחק האחרון בבית שלהם, על ידי גינאה המשוונית אותה היו אמורים להביס ללא קושי על הנייר. עד אז, הכל היה שפוי יחסית מבחינת מהלך העניינים. חוף השנהב שיחקה רע, אבל ניצחה את גינאה ביסאו החלשה במשחק הפתיחה, ואז הפסידה 1:0 בקרב משמים למדי מול ניגריה בגלל פנדל מקרי.
את גינאה המשוונית היא קיוותה לאכול בלי מלח, אך היריבה היתה מוכנה הרבה יותר טוב מבחינה טקטית, עלתה ליתרון בשלהי המחצית הראשונה, ואז ניצלה התפרקות מנטלית מוחלטת של המארחת כדי לנעוץ עוד 3 כדורים ברשת ולהביא את שחקני הפילים לכדי דמעות. סף השבירה שלהם היה נמוך להחריד, וביציעים לא ידעו כיצד לעכל את המבוכה.
אז נכון, זה לא השיא. הייתה מארחת שספגה שביעיה בחצי גמר המונדיאל. ובכל זאת, גרמניה הייתה אז הנבחרת הטובה בעולם, ולברזיל היו נסיבות מקלות מסוימות. לחוף השנהב לא היו תירוצים לתבוסה המוחצת. הם יכלו להאשים רק את עצמם, וגם את המאמן ז’אן-לואי גאסה – וכאן אנחנו נתקלים במקרה אופייני לדרך המחשבה של ההתאחדות.
אין עוררין על כך שגאסה הוא איש מקצוע מכובד. הוא עבד במשך שנים כעוזרו של לורן בלאן, כולל בנבחרת צרפת, וכמאמן עצמאי הייתה לו קדנציה לא רעה על הקווים של סנט אטיין. אלא שהוא כבר בן 70 כיום, וההרפתקה בחוף השנהב הייתה הראשונה שלו מחוץ לגבולות מדינתו. הוא לא הכיר את אפריקה כלל, ובגילו לא קל להסתגל לתרבות חדשה לחלוטין ולדרך חשיבה שלא דומה למה שמקובל באירופה. הסיכוי שלו להתחבר לשחקנים וליבשת היה קלוש מלכתחילה, אך הוא קיבל את הג’וב כי ההתאחדות חיפשה מאמן לבן, רצוי צרפתי. האופציות היו מוגבלות, וזה הוביל למחדל.
אחרי הפיאסקו מול גינאה המשוונית, גאסה אפילו לא ניסה להרים את המורל. “יש ימים בהם שום דבר לא הולך, ואז אין מה לעשות”, הוא אמר – והניף למעשה דגל לבן. אם המאמן מודה שאין לו רעיונות לשינוי, זמנו תם. לפי גרסת עיתונאים מסוימים, גאסה אף הגיש את התפטרותו בתום ההפסד, אבל ההתאחדות טוענת אחרת. היא פיטרה אותו בעצמה, “בשל התוצאות הגרועות” לפי ההודעה הרשמית. חוזהו הרי בכל מקרה היה אמור להסתיים בתום הטורניר, אז אין כאן שיקולים של פיצויים, אלא כבוד בלבד.
ההחלטה התקבלה עוד לפני המשחק של זמביה מול מרוקו, אבל הפילים לא ממש האמינו שיקרה נס, והשלימו נפשית עם ההדחה. אגב, זה מה שקרה לפילים כשהם אירחו את אליפות אפריקה בפעם הקודמת ב-1984 – הם ניצחו במשחק הראשון, הפסידו פעמיים וסיימו את חלקם בשלב הבתים. בחלוף 40 שנה, התסריט חזר על עצמו לכאורה, אבל כמעט – כי הפעם למקום שלישי הייתה אופציה להמשיך. כאשר הגורל צ’יפר אותם שעות ספורות מאוחר יותר, נדרשה ההתאחדות לחפש מאמן חדש. אז הוחלט לקדם באופן זמני את אמרס פאה, ששימש כעוזרו של גאסה, ואז לפנות להתאחדות הצרפתית בבקשה לקבל בהשאלה את הרווה רנאר.
כי רנאר, שעובד כיום עם נבחרת הנשים של צרפת אחרי שהדריך את סעודיה במונדיאל האחרון, הוא זה שהצעיד את חוף השנהב לזכייה באליפות אפריקה ב-2015. בניסיון אבסורדי להשיגו למרות שהוא נמצא תחת חוזה במדינה אחרת, הרשתה לעצמה ההתאחדות להפגין זלזול בוטה בפאה. במובן לא מבוטל, היה זה מפגן של גזענות עצמית – פסילה על בסיס צבע עור בלבד.
הרי פאה הוא צרפתי, רק שחור. הוא נולד בצרפת, למד כדורגל באקדמיה המפוארת של נאנט, ואת הקריירה כשחקן עשה בנאנט ובניס. הוא אף ייצג את הנבחרות הצעירות של צרפת, שם למד ממיטב המאמנים, אבל כאשר ראה שסיכוייו להתברג בנבחרת הבוגרת קטנים, העדיף לקחת את ההזדמנות במולדת הוריו.
הוא היה בסגל חוף השנהב במונדיאל הראשון שלה ב-2006, והשתתף ב-4 אליפויות אפריקה. ואז, אחרי שפרש בגלל פציעות בגל 28, הוא השלים קורסי מאמנים בצרפת, אימן באקדמיה של ניס ובקבוצת המילואים של קלרמון. כאשר הוצע לו לעבוד כעוזרו של גאסה בחוף השנהב, הוא הסכים בשמחה, כי היה זה צעד נוסף למעלה. פאה צעיר, ובחר להתקדם בהדרגה למטרות הגדולות. המינוי המפתיע למאמן זמני בתום שלב הבתים התרחש בדיוק ביום הולדתו ה-40. מתנה מיוחדת שכזו.
אז הוא צעיר וחסר ניסיון, אך יש לו כלים נהדרים. פאה גם אירופי וגם אפריקני. יש לו השכלה נהדרת, אבל הוא מבין את המנטליות של חוף השנהב. עדיין מוקדם לשפוט עד כמה הוא מאמן מבריק, אולם הוא התאים כמו כפפה ליד על מנת לשקם את הביטחון העצמי ההרוס של הפילים. נבחרת שנראתה כמו שבר כלי מול גינאה המשוונית הפכה בהובלתו לחבורה שמסרבת להיכנע בשום מצב, ומגלה אופי של ברזל.
“אנחנו חייבים להראות את הצד החיובי שלנו”, אמר פאה לשחקניו לפני המפגש מול סנגל בשמינית הגמר. ציניקנים גרסו כי היה עדיף לפילים לעוף בשלב הבתים כדי לא להיות מושפלים שוב נגד האלופה המכהנת. זה הרגיש כך כאשר הסגנלים עלו ליתרון בדקה ה-4, אבל הפעם אף אחד לא נשבר. פאה עשה התאמות טקטיות במחצית, ביצע חילופים נכונים, ובא על שכרו כאשר חוף השנהב השוותה עם פנדל מאוחר בדקה ה-88. כולם דייקו גם בדו קרב הפנדלים, והמשיכו לרבע הגמר מול מאלי.
מבחינת סגל השחקנים, חוף השנהב עדיפה, אבל מאלי הגיעה לטורניר אחרי הכנה טובה הרבה יותר, ואפשר היה לראות זאת. ההרחקה של אודיון קוסונו, כוכב לברקוזן, שספג שני כרטיסים צהובים במחצית הראשונה, הפכה את האתגר של הפילים לקשה עוד יותר.
הם היו ראויים להיות מודחים, וספגו בצדק כאשר ננה דורז’לס, חברו של אוסקר גלוך לזלצבורג, שלח כדור לחיבורים, אבל גם זה לא שבר את המארחת עם הבוס הכריזמטי על הקווים. סימון אדינגרה ניצל טעות כדי להשוות ל-1:1 בדקה ה-90. ואז, בזמן הפציעות של ההארכה כשבמאלי כבר השלימו עם פנדלים, ניתב עומר דיאקיטה בעקב לרשת את הבעיטה של סקו פופאנה. 1:2 – ופאה יצא לריצת אמוק מרוב אושר.
אז אתמול הם כבר הרגישו פייבוריטים באמת, ואפשר היה להרגיש זאת בכל רגע נתון בחצי הגמר מול הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. שער של סבסטיאן האלר הובקע בזכות, חוף השנהב ניצחה סוף כל סוף ב-90 דקות, ולמפגש שני מול ניגריה היא תגיע במומנטום אדיר. היא עומדת בפני היסטוריה, ויכולה להיות הנבחרת היחידה שזכתה בטורניר אחרי שפיטרה מאמן במהלכו.
ואם התסריט עד כאן היה מטורף, אז גם ההיסטוריה של חוף השנהב במשחקי גמר באליפות אפריקה הזויה ביותר. יהיה זה הגמר החמישי שלה, וכל 4 הגמרים הקודמים הסתיימו בתיקו 0:0. מדובר ב-480 דקות מאופסות, שהובילו ל-4 קרבות פנדלים, במהלכם בוצעו 73 בעיטות. זו לא טעות – 73 בעיטות. 22 מהן היו ב-2015, אז גברה חוף השנהב 8:9 על גאנה של גרנט. כאמור, לאברהם הייתה הזדמנות לנקום בעקיפין הפעם, אבל זה לא קרה – אז מי כבר יעצור את פאה? ויקטור אוסימן? אולי, אבל אל תהמרו נגד הפילים.
