אולי השאלה הגדולה ביותר – וללא ספק המעניינת ביותר – שנשאלה לגבי אלכסיי נבלני בשלוש השנים האחרונות הייתה למה בכלל חזר לרוסיה, לאחר ששרד ניסיון הרעלה בנשק ביולוגי ועבר שיקום ממושך בגרמניה.
למעשה, מהרגע שחזר להכרה בבית החולים שאריטה בברלין, הצהיר האופוזיציונר על כוונותיו. לאחר שרכש את כרטיס הטיסה, הסביר: “השאלה ‘לחזור או לא’ מעולם לא עמדה לפניי – פשוט משום שאף פעם לא עזבתי. מצאתי עצמי בגרמניה, מכיוון שהועברתי אליה בקופסת החייאה לאחר שניסו לחסל אותי… רוסיה היא ארצי, מוסקבה – עירי, אני מתגעגע אליהן”. מקורביו ניסו להניא אותו מההחלטה, אולם לשווא.
פרשנים ברוסיה סיפקו ב-2021 הסברים שונים. אחת ההערכות הייתה שביקש להישאר רלוונטי כמנהיג של האופוזיציה, במקום להפוך לעוד אופוזיציונר גולה כמו קספרוב וחודורקובסקי, שאז היו בעיקר מרואיינים נחשקים, אבל בעלי השפעה מעשית מוגבלת. דמיטרי גודקוב, גם הוא אופוזיציונר גולה, העריך שמאסר עשוי לשדרג את המעמד של נבלני. “נלסון מנדלה עלה לשלטון למרות המאסר, וזה מה שיקרה לנבלני”, קבע אז.
אבל דומה שכל אלה ההסברים האלה היו פרגמטיים מדי, שלא הצליחו להתעלות לגודל ההקרבה שנטל על עצמו נבלני. לא די במקרה הזה בפרספקטיבה התועלתנית או ההישרדותית השגורה. כי הרי אין צל של ספק שנבלני הבין מה מצפה לו – שאכן יעצרו אותו, ירשיעו אותו בבית המשפט, ולבסוף ישלחוהו למושבת עונשין, כאשר לצד ריצוי העונש ינסו להתעמר בו כמקובל במערכת הענישה הרוסית. ובה בשעה, הוא גם הבין כי לנוכח אינסוף האפשרויות – הלגליות, הביצועיות והתקשורתיות – שעומדות לרשות פוטין, כל מעשה שהוא פחות מפגיעה עצמית – או קורבן עצמי – יהיו מעט מדי אפילו כדי להתגבר על ההשתקה הרשמית בערוצי התעמולה, שלא לדבר על הצתת הלבבות הכבויים של האזרחים הממוצעים. על כן, היה במעשה נבלני מן הפאתוס של קדוש מעונה, מעין מרטיריות שמבקשת להעיד (“מרטיר” פירושו “עד” ביוונית) על האמונה. במובן הזה, נבלני אכן היה מוכן להקריב את עצמו כדי לעורר לבבות.
ואיך זה התיישב עם שאיפותיו הגדולות בפוליטיקה? הרי למי שביקש לרוץ לנשיאות, היה יתרון מסוים בלהיות חי לשם כך (אגב, חוליית החיסול של השירות החשאי הרוסי החלה לעקוב אחריו כאשר הכריז בשלהי 2016 על כוונתו לאתגר את פוטין). האיש הפרגמטי היה משיב כאן שיש לו ביטחון בדמות תשומת הלב העולמית, אף שב-2021 היה מסוכן להמר על הנחישות של המערב להתייצב מול פוטין. לכן נדרש כאן משהו אחר כדי להסביר את החזרה לגוב האריות.
דומה שהמפתח הוא בכך שנבלני הצליח אז להתעלות מעבר לחשש הבסיסי למות. ודוק: כבר ניסו לחסל אותו (יותר מפעם) וכשלו, ואם הקרמלין היה מתאמץ, היה כנראה מצליח לפגוע גם מחוץ לרוסיה (ע”ע ליטוויננקו או סקריפאל). לכן, החזרה לרוסיה לא הייתה עבור נבלני שאלה של חיים ומוות (בעיקר מוות), אלא שאלה אצילית יותר וגם רלוונטית יותר לפועלו הפוליטי: שאלה של חיים שראוי להיאבק עליהם.
אם התזה הזו נכונה, אזי את הזמנתו העצמית להיכלא אפשר לנתח מול אופק אחר: הפיכה של היעדר החירות ושלטון החוק ברוסיה לנראים ולמוחשיים, מוחשיים עד כאב, עד כדי שאי אפשר יהיה להתעלם מהם. כלומר, ייתכן שנבלני הבין שיחוסל לאט-לאט בכלא (כפי שאכן קרה) וגם בכך תהיה עדות לרוע הפוטיניזם; אבל המטרה של האופוזיציונר ב-2021 הייתה להעיד בגופו ובפועלו על הרוע היומיומי, הסמוי מהעין, השקוף, של חיים במדינה מושחתת מן המסד ועד לטפחות, שבה חירות האזרח וזכויותיו הן פסאדה, מותרות שאפשר להיפטר מהם ככל שיידרש.
לא במוות אפוא התגרה נבלני ובכל אופן לא בעיקר בו, אלא בחיים נטולי זכויות וחסרי חירות ממשית בגבולות החוק. זוכרים את אמירתו ש”השאלה אם לחזור כלל לא עלתה”? זו הייתה יותר מרטוריקה נשגבת או פאתוס של גיבור רומנטי; מול החירות המדומה של אזרחי רוסיה, הוא ויתר על החירות הגדולה מכל – להישאר מחוץ לכלא מוחשי; ומול הזכות הקלושה לחיים, הוא ויתר על הזכות הממשית לשמור עליהם מחוץ לרוסיה.
מהבחינה הזו, עם כל פוסט שפרסם (באמצעות קרוביו ופרקליטיו), שבו הפגין תעצומות נפש בלתי נתפסות וחוש הומור דק וכובש, הצליח נבלני לטעת תקווה בחייהם של מאות אלפי ואולי מיליוני אזרחי רוסיה. ודווקא מול השליטה הגוברת באמצעות פחד, מול הדיכוי שנעשה דרקוני יותר ויותר, האור שהפיץ, גם אם קלוש, היה עבור האזרחים בבחינת אור מועט שדוחה הרבה מן החשך.
לפני חודש, נדרש נבלני שוב להסברים וכך כתב בין השאר:
“יש לי את ארצי ואת אמונותיי. ואיני רוצה לוותר לא על הארץ ולא על האמונות. ואיני יכול לבגוד לא באלה ולא באלה. אם האמונות שלך שוות משהו, עליך להיות מוכן לעמוד עליהן. ואם צריך, גם להקריב משהו… מכך, כמובן, לא נובע שכל מי שאינו כלוא כעת חסר אמונות. כל אחד משלם את המחיר שלו. לרבים, הוא גבוה גם בלי מאסר. אני השתתפתי בבחירות והתמודדתי על ההנהגה. לכן גם הציפיות ממני אחרות. חרשתי את כל הארץ ובכל מקום הכרזתי מעל הבמה: ‘מבטיח לא לאכזב אתכם, לא אוליככם שולל, ולא אנטוש אתכם’. בשובי, מילאתי את ההבטחה לבוחריי. צריכים, סוף כל סוף, להופיע ברוסיה אנשים שאינם משקרים להם. יצא כך שברוסיה על הזכות להחזיק בדעות ולא להסתיר אותן, אני צריך לשלם במאסר בתא בידוד. בוודאי שאני לא אוהב את זה. אבל גם לא אפנה את גבי לרעיונותיי ולמולדתי… האמונות שלי אינן אקזוטיות, אינן כיתתיות ואינן רדיקליות: המחזיקים בשלטון צריכים להתחלף. הדרך הטובה ביותר לבחור שלטון היא בחירות נקיות וחופשיות. כולם זקוקים לבית משפט הגון. השחיתות מחריבה את המדינה. לא צריכה להיות צנזורה. לעקרונות האלה שייך העתיד”.
“המדינה הפוטינית אינה בת קיימא”, חתם את הפוסט. “יום אחד נביט אל מקומה – והיא איננה. הניצחון בלתי נמנע. אבל בינתיים, צריך לא להיכנע ולעמוד על העקרונות”.
