וולדמן הוא התגשמות כל החלומות הנורמטיבים, של הנער השובב שיש לו פוטנציאל, שלקחו אותו לשמוע קונצרטים כדי להכניס בו קצת “קולטורה”, אבל הוא העדיף להסתובב עם החברה בשכונה, שהלך לקרבי בצבא כי זה מה שהיה מצופה מצעיר נורמטיבי עם פרופיל קרבי, שהלך לאוניברסיטה כי לא יתכן ילד מהמעמד הבינוני בלי לפחות תואר ראשון. וולדמן הוא בן השכנה שצעקה עליך שלא להרעיש בין שתיים לארבע, שעליו תגיד לך אמא שלך, ספק מעדכנת ספק נוזפת: ‘זוכר את ההוא שלמד שנתיים מעליך? לא תאמין כמה כסף הוא מרוויח!’. בעולם שבו אנשים מצליחים ועשירים מנסים יותר מכל לסגל לעצמם גינוני פשטות מאוסים, שרק מגבירים את הניכור מסביבתם, וולדמן הוא באמת בגובה העיניים.
לקח לו זמן להבין שהוא עשיר, לקח לו עוד יותר זמן להתחיל ליהנות כמו שצריך מהאקזיטים שעשה (גלילאו ומלאנוקס), אבל משהתחיל הוא לא מתבייש. הוא לא מנקר עיניים, אבל חי את החיים הטובים: גלישה, צלילה, סקי, אוכל טוב ודרינק קטן בצד, אוהב אנשים, אוהב נשים (ומדבר על הנושא בפתיחות, כולל על כך שכאשר הוא מתאהב הוא הופך לעיוור, מה שכבר כמעט עלה לו ביוקר רב).
העניין עם וולדמן שככל שהוא התגשמות החלום האחוס”לי (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי), הוא גם הסיוט שלו: הנה, יאמר מי שיאמר, מה שווה כל הכסף שבעולם כשהשכול מכה ישר בלב, בבתו הצעירה, זו שנולדה כבר אל תוך הכסף הגדול ובעיקר לתוך יותר זמן איכות עם אביה.
זה שובר את הלב של כל הורה, של כל אב (ואולי במיוחד של אבות שיש להם בני או בנות זקונים, מפרק א’ או מפרק ב’, שהם במידה מסוימת גם סוג של תיקון של כל מה שלא הבנת או לא אפשרת לעצמך כאב צעיר), אבל האמינו או לא – זה ממש לא הכל. כי עם כל הכבוד לקדימות של האבל האישי, יש כאן גם שברון לב ישראלי-לאומי.
