קורן, הילד בן ה-12 שעמד במרכז התיעוד שטלטל את העולם כולו בסרט הזוועות, ישב אמש באומץ ותעוזה ששייכת רק לגיבורים מול המצלמות של “עובדה” וסיפר מה קרה שם באותה שבת שחורה, כשחשוב לו יותר מכל שידייקו בפרטים כי זה הסיפור שלו ורק הוא ומשפחתו, שאיבדו את אב המשפחה גילי והבן הבכור אור, יודעים בדיוק מה היה באותם רגעי אימה.
“חבורה אגואיסטית”: האם החלטת בג”ץ תוביל לשינוי בשיעור המתגייסים החרדים?
חדשות טובות לגדעון סער, סמוטריץ’ לא מצליח להתאושש | סקר “מעריב”
אחד הסרטונים הקשים לצפייה שרצו ברשתות מהטבח של ה-7 באוקטובר, היה של שני ילדים צעירים שכובים במיטה, פצועים ומדממים מרגליהם, כשאימם מתעדת את פציעותיהם ומתחננת לעזרה. אלו היו קורן ואחיו הקטן שי ממשפחת תעסה מנתיב העשרה, שמחבלים זרקו רימון למיגונית בה הסתתרו.
אביו קפץ על הרימון, הגן בגופו על ילדיו, ואיבד את חייו. כשהם פצועים, מדממים ועוד לא מעכלים שאביהם נרצח מול עיניהם, המחבלים חדרו למיגונית והוציאו את הילדים ליחידת הדיור של אבא. שם גילה קורן יכולות של גיבור על, עם תעצומות נפש גדולות, כשהוא ניסה לתקשר עם המחבלים בגוגל טרנסלייט, וכשלא הצליח, דיבר איתם באנגלית, עד שהמחבלים לקחו לו את הנייד, ולמזלו הגדול חסו עליו ועל אחיו. במקביל הוא טיפל במסירות באחיו הקטן הפצוע, שהעין השמאלית שלו נעקרה מהמקום, והוא מחזיק בה בכוח שלא תיפול, (תיאור שמגיע ממקורות אחרים ולא ״מעובדה״). קורן מספר איך אחד המחבלים שרצח את אביו, הוציא בקבוק קולה מהמקרר ולגם ממנו בקור רוח מצמרר, אקט שולי בסיפור הקשה של המשפחה, אבל דוגמא לאכזריות של מפלצות האדם האלו.
האירועים שתוארו אמש, לא חידשו לנו הרבה על טרגדיית משפחת תעסה. שמענו לא פעם על מה שהתרחש שם לפרטי פרטים. גם אחיו הקטן שי בן השמונה, סיפק את אותה עדות לרן שריג ודנה ספקטור כבר לפני מספר חודשים, אבל ״עובדה״ פמפמו כל השבוע טיזרים לסיפורו של קורן בן ה-12 שחושף מה באמת קרה שם. החשיפה לא חידשה לנו דבר. היא לא הייתה מטלטלת ומזעזעת כפי שאמורה הייתה להיות בזמנים נורמליים, כי רף הזעזוע שלנו מאז ה-7 באוקטובר מזמן נסק לשמיים. אולם הסרט היה ערוך היטב ויצר מתח אמוציונאלי, למרות שהיו חסרים בו תיאורים אנושיים מסצנות שממחישות את האבסורד, כפי שאירעו באותו בוקר, כשהילד שאל את המחבל ‘למה לא הרגת אותי?’, עוד פרט שנלקח ממקורות אחרים ולא ״מעובדה״.
״עובדה״ עשו טעות כי היו צריכים להריץ במהלך השבוע פרומואים דווקא על החלק הראשון של התוכנית, הראיון של מורן סטלה ינאי שחזרה משבי חמאס. ראיון שמגיע ימים ספורים אחרי וכהמשך ישיר לעדות המטלטלת והאמיצה של עמית סוסנה על התקיפה המינית שעברה בשבי בעזה. מורן סטלה נותנת לנו הצצה ראשונית למחדל הנורא של הממשלה שהחל ב-7 באוקטובר וממשיך להתקיים במלוא עוצמתו, בעצם העובדה שהממשלה לא יצרה אף קשר עם מורן עד היום, ארבעה חודשים אחרי שהיא שוחררה. אף לא שיחת טלפון מנומסת לברך על חזרתה. זה כשלעצמו מציג את הניתוק האכזרי של הממשלה מהחטופים שלנו וראיית הזהב שהחטופים לא נמצאים בסדר יומם.
הראיון של מורן גם מספק לנו הבנה עד כמה הטראומה לא רק שלא נגמרה עבור החטופים שחזרו מהשבי, היא רק עכשיו מתחילה לחלחל. אם בשבי הם נאלצו לשרוד כמו חיות בטבע וניתקו את עצמם רגשית על מנת להתמקד אך ורק בצרכים הבסיסיים שלהם, כעת, כשהם בחוץ, הם נאלצים לעכל כי החיים לעולם לא יחזרו למסלולם.
מורן סטלה שישבה בשבי לצד נועה ארגמני, לא חשפה אמש הרבה מידע, וגם העבירה נושא כשנשאלה על הטרדות מיניות שחוותה או ראתה, אבל המעט שכן אמרה, אומר כל כך הרבה וצועק לשמיים.
האמירה שלה ברורה: היא חייבת להיות כל הזמן בתנועה ועשייה ולא להישאר לבדה עם עצמה ובלתי פעילה, אחרת היא חוזרת לשם, לתוך התופת ממנה חזרה.
האמירה הזאת כל כך משמעותית וצריכה להדליק נורות אדומות בכל משרדי הממשלה ובמוחותיהם האטומים של השרים שעומדים בראשם, שיתעוררו ויתחילו לטפל בפצעים הנפשיים של החטופים שכנראה לא יגלידו לעולם. במקום לפזר כספים למגזרים שמסרבים להתגייס ולשאת בנטל כמו כולם, מוטב שישקיעו את אותם כספים במשרד הרווחה ואנשיו שאמונים לטפל באותם קורבנות של שואת אוקטובר ולדאוג להם.
