יש מהלכים שנשארים בזיכרון, והבישול של פול פוגבה לאוליבייה ז’ירו במשחק הידידות של צרפת מול קמרון בשלהי מאי 2016 הוא כזה. הקשר ניער בקלילות את היריב במרכז המגרש, כדרר להנאתו ואז שלח כדור קשתי מסובב מושלם, שעבר מעל הראש של הבלם האפריקני ונחת הישר על רגלו של החלוץ. ז’ירו לא התקשה לסיים בנגיעה אחת אחרי שקיבל אסיסט כה מדהים. זה היה פוגבה במלוא הדרו. בחלוף כחודשיים, הוא הפך לשחקן היקר בהיסטוריה, חזר מיובנטוס למנצ’סטר יונייטד תמורת כ-110 מיליון אירו, והצהיר על חלומו לזכות בכדור הזהב.
השאיפות האלה היו מוצדקת בהחלט. פוגבה היה רק בן 23, אחרי ארבע עונות מזהירות אצל הגברת הזקנה. כאשר כיכב בפסי שחור-לבן, וגם בחולצה הכחולה של הנבחרת, הוא היה לעתים בלתי ניתן לעצירה והוגדר כקשר המודרני ללא נקודות תורפה. גם גבוה, גם חזק ועוצמתי, גם בעל שליטה אדירה בכדור עם נגיעה רכה ועדינה, גם בעל ראיית משחק משובחת, גם סקורר מצוין, וגם ממושמע טקטית. ללא התכונה האחרונה הוא לא היה שורד במערך של אנטוניו קונטה, ממנו למד המון. הוא לא היה משתלב גם בהרכב של מסימיליאנו אלגרי, שלקח אותו לגבהים חדשים.
פוגבה שאב המון מחבריו לקישור הפנטסטי של יובנטוס באותם ימים. עם אנדראה פירלו, ארתורו וידאל וקלאודיו מרקיזיו, זו הייתה אחת החוליות הטובות ביותר בכדורגל העולמי, ופוגבה השתלב בה באופן קרוב לשלמות. בתפקיד חופשי יחסית באגף השמאלי, הוא תיקל, חילץ, ניווט, וגם סיים. את פירלו הוא הגדיר כמאסטרו ששינה את הדרך בה אפשר לראות כדורגל. הוא באמת נראה בדרך לגדולה.
במשך כל התקופה הזו, אוהדי מנצ’סטר יונייטד חשו תסכול לא מבוטל על כך ששחקן בסדר גודל זה ברח מהם. היו שהאשימו את המועדון, כולל המנג’ר אלכס פרגוסון, שלא נתנו לו צ’אנס בזמן. היו שכעסו על הקשר עצמו, שניצל לכאורה את השדים האדומים ונטש בטריקת דלת כשחקן חופשי, בלי לחתום על חוזה חדש. היו שגרסו כי הסוכן מינו ראיולה הוא מקור כל הבעיות, אך קל היה לראות שהבחירה שלו עבור הלקוח שלו דווקא הייתה מצוינת. הקריירה של פוגבה הלכה בכיוון הנכון, והוא גם שב לאולד טראפורד בעיתוי שנראה הגיוני כדי לחזק את המותג עוד יותר. החגיגה הייתה גדולה, ההשקעה הכספית בקושי רלוונטית כי ניתן היה להחזיר את ההשקעה בהקדם, והשקת פרויקט Pogback תפסה את הכותרות באוגוסט 2016.
כל זה השתבש לחלוטין, וכעת – כאשר מסתכלים האוהדים אחורה על פועלו של פוגבה – הם חושבים בעיקר על הכותרות השליליות. עונש ההשעיה שספג כעת בשל שימוש בחומרים אסורים, אשר משאיר אותו מחוץ לכדורגל לארבע שנים ומסיים מעשית את הקריירה אם ערעורו לא יתקבל, הוא רק האקורד האחרון ברצף של אירועים עגומים. יש לו הישגים מרשימים ברזומה, כולל זכייה בגביע העולם ב-2018 בו הבקיע שער נפלא בגמר, אבל אפילו זה נבלע בתוך הביצה הטובענית. בשורה התחתונה, ממותג כיום פוגבה כפלופ, ויש סוג של קונצנזוס לגבי הקביעה הזו, גם אם בפועל זה לא אמור להיות כך.
למפלה הזו יש גורמים מגוונים, ואין עוררין על כך שהחזרה למנצ’סטר התבררה בדיעבד כשגויה. ז’וזה מוריניו, שהתחיל את הקדנציה באולד טראפורד באותו קיץ גורלי, היווה לטענתו של פוגבה גורם מרכזי בבחירתו. “דיברתי עם רפאל וראן ועם אלברו מוראטה, והם אמרו שהוא מתאים לי וישדרג אותי”, הוא ציין ב-2016. בפועל, למרות ניסיונות שני הצדדים, החיבור הזה לא עבד, ופוגבה הפך למטרד עבור המיוחד בשלהי הקדנציה שלו. מוריניו מינה את הצרפתי לסגן הקפטן, אולם בהמשך שלל ממנו את התפקיד, ביקר בחריפות את התנהלותו ואת גישתו, ואף הגדיר אותו כ”וירוס” באוזני השחקנים בחדר ההלבשה.
למתבונן מהצד נדמה היה כי לפוגבה חסרה מוטיבציה, והוא התעסק יותר מדי בשטויות. הנטייה להחליף תספורת כל שני וחמישי עצבנה את האוהדים כי היא הייתה סימפטום לחוסר מקצוענות. עיצוב שיער לא חייב להיות רע – למשל, איש לא העלה בדעתו לבוא בטענות לאנטואן גריזמן על כך שצבע את עצמו בוורוד בשנה שעברה, כי הביצועים שלו על הדשא ממש לא נפגעו מכך, ומחויבותו לאתלטיקו מדריד ולנבחרת מעולם לא הוטלה בספק. לעומת זאת, פוגבה סבל מחוסר יציבות קיצוני – בניגוד מוחלט ליציבות שאפיינה אותו בקדנציה הראשונה ביובנטוס.
גם הפציעות תרמו רבות להתרסקות. בצעירותו היה פוגבה בריא כמו שור ביובה, אבל אחרי המעבר למנצ’סטר סבל מאינספור פגיעות שונות, והיו שסברו כי זו תוצאה של אורח חיים לא נכון. אי אפשר לקבוע זאת בוודאות, וייתכן שהיה כאן חוסר מזל נטו, אבל דבר אחד בטוח – ההיעדרויות התכופות לא אפשרו לצרפתי לפתח מומנטום, גם כאשר הוא היה מוכן לכך מבחינה מנטלית. זה לא חיסל את המוניטין שלו, ועובדה היא כי פפ גווארדיולה שקל ברצינות להחתימו במנצ’סטר סיטי, והיו גם שמועות תכופות על מעבר אפשרי לריאל מדריד. אלא שהדיווחים האלה בהחלט פגעו בתדמיתו בעיני הקהל של מנצ’סטר יונייטד, ובשלב מסוים הפך פוגבה לקריקטורה של עצמו.
את הסיום הגרוטסקי בפרמייר ליג סימלו היטב שני המשחקים מול ליברפול בעונתו האחרונה. במפגש הביתי, הוא נותר על הספסל, שולב במחצית כאשר הכל כבר היה אבוד, ומיהר לספוג כרטיס אדום, בעוד הקבוצה הובסה 5:0. באנפילד, הוא פתח בהרכב באפריל 2022, נפצע אחרי 10 דקות והוחלף, וזו הייתה הופעתו האחרונה, בתבוסה 4:0. מעטים הצטערו כאשר הוא עזב, ורק רטנו על כך ששוב עבר ליובנטוס ללא תמורה.
במקביל, ההרפתקאות מחוץ למגרש גלשו למחוזות הביזאר. הכוונה לא לפריצה לביתו ולניסיון החטיפה והסחיטה – זה לא קרה באשמתו של פוגבה. לעומת זאת, הפניה למכשפה חרגה מגבולות הטעם הטוב, ואחיו מתיאס אף טען שפול ביקש ממנה להטיל קללה על קיליאן אמבפה. הקשר מצידו התעקש שרק ביקש להסיר את הקללה מעצמו על מנת שיפסיק להיפצע. אם זו אכן הייתה הכוונה, הרי שהמכשפה עשתה עבודה רעה במיוחד.
יובנטוס, שהתרגשה לרגל שובו וקיוותה כי יוכל לשחזר לפחות חלק מהיכולות שהציג בקדנציה הראשונה, גילתה שהוא זקוק לניתוח בברכו, וכל עונת 2022/23 הלכה לפח. ואז, כאשר היו ציפיות חדשות לראשונה העונה הנוכחית, העסק נגמר עם פציעות חוזרות, ואז בדיקת הסמים הגורלית בעקבותיה צפויה דרכו של פוגבה בכדורגל להגיע לקיצה. מבחינתו, מדובר בטרגדיה, אבל האוהדים הניטרליים בקושי ישימו לב לחסרונו, כי הוא פתח פעם אחת בלבד בהרכב יובה בקדנציה השנייה, ומשחקו האחרון במדי צרפת היה לפני שנתיים. בעיני חובב כדורגל ממוצע, פוגבה הוא שחקן עבר כבר עכשיו, וזה לא ממש משנה אם הוא מושעה או לא.
זה יכול היה להתפתח אחרת, כי מבחינת הפוטנציאל היה אמור פוגבה להפוך לאחד השחקנים הגדולים בדורו. במקום זאת, הקריסה שלו עשויה לשמש תמרור אזהרה עבור כוכבים צעירים שצריכים לדעת – חשוב להשתדל לשמור את הרגליים על הקרקע גם אם נדמה לך בגיל 23 שאתה יכול לשים את כל העולם בכיס הקטן שלך.
