אם נדבר גלויות, משחק מספר 2 לא היה שונה באופן דרמטי ממשחק מספר 1. לפחות ברמת התסריט. רבע ראשון שכולו תצוגת תכלית התקפית של הצהובים. קרחנת חילופים של מכבי תל אביב שמסייעת לפנאתינייקוס לבסס יתרון ברבע השני. ולהגדיל אותו ברבע השלישי. ביום שלישי זה הגיע עד פלוס 12 לירוקים. אמש האמיר עד לכדי 18. ואז קאמבק צהוב ענק. אוקיי אוקיי אוקיי, ומכאן כבר יש מספר הבדלים שהובילו לתוצאות שונות מאוד בסיומו של ערב רועש וגועש.
עכשיו בדיוק השלב שבו כל אחד בוחר את הדרך שבה הוא מספר לעצמו את סיפורה של הסדרה.
יש שיגידו שמכבי עשתה את שלה עת לקחה משחק אחד מבין השניים. ובצדק. שהיא הוכיחה עד כמה היא בלתי שבירה – ושתמיד, אבל תמיד, תמצא את הדרך לחזור. מה שנכון.
יש שיגידו, שני משחקים בפנים, שהרכז או הגארד הכי טוב בסדרה הוא קוסטאס סלוקאס. שהגבוה הכי טוב בסדרה הוא מתיאס לסור. שבדרך כלל הקבוצה עם הכוכבים הבוהקים יותר היא זאת שממשיכה הלאה. שההגנה של פאו מרשימה יותר. ושאם ההערכות הרפואיות המוקדמות יתבררו נכונות, קרי שקרע קטנטן בשריר הירך האחורי של בולדווין = 10-14 ימים בחוץ, לכל הפחות (אלא אם הקבוצה ו/או השחקן בוחרים במודע לסכן את בריאותו), אז הסיכוי לנצח שני משחקים בבלגרד לא גדול. ואולי גם אחד. שלא לדבר על נצחון במשחק חמישי באואקה אפוף עשן הסיגריות ועטוף ניחוחות הסכנה.
מכבי תל אביב היא קבוצת כדורסל מצוינת. שיודעת לייצר דקות נרחבות של התקפה מעוררת השראה והערצה. קיבלנו ממנה רגעים, גם במשחק הראשון וגם בזה השני, שספק גדול אם ניתנים לחיקוי על ידי קבוצת כדורסל אחרת ביבשת הישנה בכלל או בליגה השניה בטיבה בעולם בפרט. עד כדי כך. היא יודעת להיות מדויקת, היא יודעת להיות חדה, היא יודעת להיות ספקטקולרית. היא יודעת להיות וואוו.
וכאמור, זה הספיק לנצחון אחד גדול ולכמעט קאמבק גדול עוד יותר במשחק מספר 2. כמעט. והכמעט הזה עלול להיות זה שימנע ממנה פיינל פור.
שני רגעים
9:06 לסיום הרבע הרביעי, בעיצומן של דקות שכולן ריקודים בצהוב, מונהגים בידי הכוריאוגרף בלאט ג`וניור, החליט ארגין עתמאן לזנוח לרגע את המניפסט האנטי ציוני/אנטי יורוליגי/אנטי קלאס שלו ולחזור לתחושות הבטן שהביאהו עד הלום. עם כל הכבוד לכולם, לא שארגין עתמאן באמת מכבד מישהו – הוא שם קצוץ גם על 4 העבירות של קוסטאס סלוקאס. והדף אותו אל המערכה. ומרגע זה ועד סיום המשחק שמר סלוקאס על עצמו ולא ביצע עבירה. ועשה עוד כמה דברים על הדרך.
6:05 לסיום הרבע הרביעי, אחרי רצף של אסיסטים שאין דברים כאלו מתוצרת בלאט, באק טו באק טו באק, הלך עודד קטש לחילוף משולש. במסגרתו יצא גם בלאט. סביר להניח שהחילוף הזה נעשה בהמשך לעייפות כלשהי שהציג העלם. מצד שני, בואו נחשב רגע. תמיר בלאט נכנס לשחק 5:47 לסיום הרבע השלישי. ואז פסק זמן טלוויזיה. ואז פסק הזמן שבין הרבעים. ואז פסק זמן פאו, דקה לתוך הרבע הרביעי. האם באמת הצליח לצבור כזאת עייפות, ברמה שלא ניתן להכיל ולהחזיק עוד קצת? לבלאט ולפטרונו הפתרונים (ההגיוניים לגמרי, למען הסר ספק).
בכל מקרה, בלאט ירד לנוח בפיגור 75:70, כשלסור על העונשין (קלע 1). כשיחזור לשחק, בסך הכל דקה אחרי, כל המומנטום ישתנה דרמטית. כשיחזור לשחק, הכדור ישאר בידיים של לורנזו בראון ולא שלו. מהרגע שיצא בלאט לנוח ועד לסיום המשחק, פאו תוביל 9:19. ושלום שלום.
שני רגעים. שתי החלטות. שתיהן לגיטימיות לגמרי. שתיהן שינו את המשחק מהקצה אל הקצה.
ניבו
שני משחקים לתוך הסדרה וספק אם יש עדיין מישהו שחושב שג`וש ניבו הוא הבכיר מבין הסנטרים שעל הפרקט. הכל עוד עשוי להשתנות, כמובן, אבל גם במשחק הראשון וגם בשני, הפרקט והצבע שייכים לצרפתי עם הקוקו בלי הסרפן. עם הטוריה, עם השבריה, עם הכשרון, הידיים הטובות והאינטנסיביות שלא נגמרת. הוא מנצח אותו כמעט בכל קרב מגע או מלחמה על מיקום. הוא מנצח אותו סטטיסטית (ניבו כרגע עומד על 9 נק`+ 5.5 ריב` ומדד 10. לסור על 16.5 נק` (77% ל-2), 7 ריב` ומדד 24). דווקא ניבו הוא זה שמאבד עשתונותיו. לסור, מהצד השני, שומר על עצמו ונשמר מביצוע עבירות. קטש, אחד שרואה, הפחית בהתאמה את הדקות של ניבו לעומת הממוצע העונתי שלו. עתמאן, שגם הוא רואה, החליט בדיוק ההיפך לגבי האיש שלו.
ועזבו לרגע את כל המהלכים ההתקפיים הנהדרים של לסור עם הגב לסל. אני מדבר איתכם על קרבות פנים מול פנים. מאנו א מאנו.
נניח כאן. מכבי תל אביב מריצה כאן את אחד התרגילים הכי יפים שיש לה בפלייבוק. בראון, עם הכדור, הולך לפיק אנד רול מדורג, כשקליבלנד חוסם ראשון וניבו שני. מהמהלך הזה, גם במשחק הזה, נוהגת אלופת ישראל לקבל לא מעט קטעי היילייט. והנה, ניבו חותך לסל ומחכה להגבהה. ואין, כי לסור נע איתו ומרתיע את בראון מלנסות ולמסור. ואז ניבו מנסה להציל את המצב ולייצר אופציית מסירה לבראון התקוע. ולסור לוקח לו גם את זה. לוקח לו הכל.
אוקיי, אז יצאנו לצד השני. עכשיו לסור הוא החוסם וניבו הוא זה שתפקידו למנוע. ותראו בבקשה את קרב המגע הנהדר הזה, שמתחיל כשהשעון הגדול מראה 5:25. לסור מנסה לנעול וניבו נעול על פעולת סיכול שאריק זאבי יטיב לפרשן ממני. ואז נרדם לו ג`יימס ווב השלישי, כך שמיטוגלו החותך מקבל מסירה מאחוריו. וניבו עדיין מנסה למנוע. ולסור שולח אותו לכיוון הכללי של שימון מזרחי, ואת קטש להתלונן (בצדק גמור) אל השופטים שלא שרקו על הדחיפה הברורה.
כן שרקו, לא שרקו – לסור ניצח כאן וכאן וכאן וכאן. ולא בזכות השופטים. העניין הוא שבמשחק מספר 1 לסור היה לבד (כי אין לו שום מחליף ראוי או בכלל בקבוצה הזאת) בעוד שלניבו היה את ריברו. וגם במשחק מספר 2 לסור היה הסנטר היחידי של פאו, אבל הפעם האפקט של ריברו, למרות שרשם מספרים דומים, הורגש הרבה פחות.
מכבי תל אביב, כקבוצה, נקטה בלא מעט פעולות הגנתיות שמטרתן להצר את צעדיו של לסור, האקס. עוד מעט ניגע ונראה את חלקן. היא אכן הפחיתה את כמות הנקודות שלו ב-50%, אבל לא את העוצמה והאימפקט שיש לו על משחק ההתקפה וההגנה. הוא, להבדיל מניבו, שחקן מטרה. הוא, להבדיל מניבו, תלוי התקפית בעצמו. הוא, נכון להיום, אחת משתי הסיבות המרכזיות לכך שפנאתינייקוס חזרה לנשום עצמונית.
כולם
מה עשית, יא קוסטאס? בגיל 34, שבר העלם שני שיאי קריירה. את שיא האסיסטים האישי שלו במשחק מספר 1. את שיא הנקודות האישי שלו במשחק מספר 2. כן, הוא הפסיד את הכדור ואת המשחק הראשון. כן, הוא ניצח את המשחק השני.
היורוליג, אתם יודעים, היא ליגה מזדקנת. כזאת שחלק משמעותי מהאייקונים שלה נמצא כבר בשלב האחרון של הקריירה. דה קולו, קייל היינס, דנסטון, סרחיו יוי, סרחיו רודריגס, רודי פרננדס וכו וגו ודו. וגם סלוקאס אמור להיות במקום הזה. העניין הוא, לפחות ברמת הנקודות ומדד היעילות, שזאת עונתו הטובה בקריירה. סלוקאס הוא כבר אלוף יורוליג 3 פעמים, עם אולימפיאקוס ופנר, אבל מעולם לא היה ה-איש בקבוצות האלו.
תמיד היה איזה ספנוליס או איזה בוגדן בוגדנוביץ`. קוסטאס סלוקאס רוצה את הרביעי שלו, והפעם הוא כבר לא מוכן להיות זה שליד. הפעם זה עליו. ולפחות הפעם, בדרך, ברמת הראש בראש אל מול לורנזו בראון, הוא עשה בית ספר.
הקבוצה שלו ניצחה ב-27 הפרש ב-29 הדקות בהן שיחק. הקבוצה שלו לא יכולה להחזיק מעמד שניה אחת בלעדיו. אמש, הוא מצא עבורו ועבורה פתרון לכל סיטואציה. כולל ברגעים שבהן ההגנה האזורית של קטש גררה בלבול בהתקפה של היוונים. כולל בהתמודדות מול שומרים שונים ומשונים שהוצמדו אליו.
נגיד כאן. האיש שמנסה לשמור עליו הוא ווב. גבוה ממנו, נייד ממנו, אתלטי ממנו. והנה מגיע לסור כדי לספק לו את החסימה. במקביל, קרב מגע מרשים בהיקפו בצבע בין מיטוגלו לבין קולסון. לבריאות. קולסון מתעסק במיטוגלו, מיטוגלו מתעסק בלחייך. סלוקאס מזהה, מבין שנפער לו נתיב תנועה, בוחר לנוע נגד כיוון החסימה ולוקח את כולם לטיול. עוד טיול.
עכשיו נלך קצת אחורה. על סלוקאס שומר הפעם תמיר בלאט. והנה מגיע הפעם האנטטקומפו לחסום. נו, אז יש פתרון טקטי שמגיע הישר מהספסל – ושמו בישראל ICE. כלומר, יענו, שבלאט עכשיו מכוון את סלוקאס לכיוון קו האורך, במטרה למנוע ממנו להגיע אלי אמצע ו/או צבע. העניין הוא שלעתמאן פתרונים לפתרון הזה, ואנטטקומפו מסתובב לו ומשנה את זווית החסימה למשהו שמזכיר STEP UP SCREEN. שבו צריך לטפל הרבה יותר טוב. קודם כל ברמת יכולת ההתמודדות של בלאט ואחר כך בעזרה מכיוונו של ריברו. הקיצר, כל האנגלית הזאת מזיזה לסלוקאס את הקוסטאס. הנה כדרור על היד החלשה. הנה עוד טריצה, בדרך לערב של 4/7 מחוץ לקשת שלוש הנקודות.
עכשיו נלך עוד יותר אחורה, ונחבר בין ההגנה על לסור לבין הדברים הרעים שסלוקאס עולל לצהובים. על סלוקאס שומר הפעם לורנזו בראון. ולסור חוסם (לנאן) ומתגלגל לכיוון הצבע, מה שמכניס את כל ההגנה של מכבי תל אביב לפאניקה ומושך לשם גם את קולסון, גם את ניבו וגם את בראון. זה יכול היה להסתיים במסירה פנימה, אבל לסור בוחר נכון – הוא בוחר סלוקאס. אה, ואז בומבה של ניבו לכיוון הכללי של פאפאפטרו, מה שיוביל למהלך של 8 נקודות בהתקפה אחת ולמומנטום שיסחוף את הירוקים עד פלוס 12 במחצית.
מטבע הדברים, החסרון של בולדווין משמעותי במיוחד גם בכל הנוגע להגנה הפוטנציאלית על סלוקאס. גם אם ימשיך להיעדר, קטש יצטרך למצוא את הדרך להיות יותר חכם – ובעיקר הרבה יותר קשוח ואינטנסיבי עם הגארד העצום הזה. ולעשות הכל כדי להתיש אותו בצד שבו נוהגים לשמור. ובפעם הבאה, בניגוד גמור לטעות החמורה שעשתה הפעם, היה ויקלע סלוקאס שוב לבעיית עבירות, מכבי תל אביב תהיה חייבת – כמטרה ראשונה במעלה – לעשות הכל כולל הכל כולל הכל כולל הכל כדי לערב אותו באופן אקטיבי בכל פוזשן הגנתי של פאו. מכבי תל אביב בלי בולדווין נחלשת. פנאתינייקוס בלי סלוקאס, נכון להיום, לא קיימת.
הג`וקר
פנאתינייקוס התייצבה לסדרה הזאת כזאת שאמונה על הטיקט ההגנתי. ככזאת שמובילה את המפעל בלא מעט פרמטרים הגנתיים. הפעם, בניגוד למשחק שלפני, היא הצליחה לעצור את הריקודים. הפעם עלה בידה להגביל את מכבי תל אביב ל-79 נקודות. ואם ננכה את אותו רבע ראשון התקפי עצום של הצהובים, אנחנו כבר מדברים על 51 נקודות של אלופת ישראל ב 30 דקות. סרט אחר לגמרי.
חלק משמעותי מהעניין הזה היה הג`וקר הלא צפוי שהגיע מהספסל של פאו. האמת היא שיואניס פאפאפטרו לא אמור להחשב כג`וקר. הוא שחקן יורוליג ותיק, מנוסה ויקר למדי. שעובר (עוד) עונה קטסטרופלית. עם ממוצע של פחות מ-4 נקודות למשחק. עם 4 שלשות שקלע משך כל העונה כולה, במצטבר. ואתמול קלע עוד 4, במשחק יחיד. את דקות המשחק קיבל הפאפא גם בזכות ההיעדרות של חואנצ`ו הרננגומס, עוד פלופ ירוק, שפינה מקום בעמדות הפורוורד. ובעיקר כי הוא, אישית, מצא פתרון הגנתי לבעיית בונזי קולסון.
קולסון קלע 21 במשחק בין השתיים במסגרת המחזור ה-4. הוא הוסיף 14 במחזור ה-23. ועוד 18 במשחק מספר 1. ואז הגיע פאפא ועשה לזה סוף. קולסון, שניסה וניסה וניסה להגיע למצבי אחד על אחד בכלל ומצבי פוסטאפ בפרט, הצליח כולה להרים 2 זריקות מטווח 2 נקודות. הוא סיים עם 6 נקודות בלמעלה מ-35 דקות. ולא הצליח לגבור או להערים על הפאפא.
למשל כאן. כשהכדור אצל בלאט, קולסון הולך אל הצד האהוב עליו באזור הפוסט ורוצה ממש. וכלום. עכשיו, ברשותכם, שימו בבקשה לב היטב לפעולה ההגנתית הכפולה של פאפאפטרו. הוא גם מונע את הכנסת הכדור הראשונית לקולסון וגם מגיב נהדר לתרגיל ההתקפי של מכבי. הקבוצה של קטש מריצה כאן פיק אנד רול ספרדי, כלומר ניבו חוסם לבלאט ועף לכיוון הטבעת על חסימה גבית של קולסון. אבל שימו לב לפאפא, עם 12 שניות על השעון הקטן, שעוזב לרגע את קולסון כדי לחסום את דרכו של ניבו (יענו BUMP) ומסכל את הכל.
ועכשיו תוסיפו לזה את ההגנה הבלתי מתפשרת של לסור. תראו בבקשה כאן. קודם כל, פאפאפטרו לוקח מקולסון את נסיון התנועה ללא כדור אל עבר הטבעת. ואז לסור מקבל את קליבלנד בעוד שפאפא שוב מונע כל מחשבה על מסירה פנימה לקולסון. ועכשיו לסור על בראון. האמת? מרשים מאוד. האמת? כפיים.
שלוש נקודות לסיום
1. עמדה מספר 4 – ג`יימס ווב שיחק אתמול 18 דקות. חלקן בעמדה מספר 3, רובן בעמדה 4. בונזי קולסון קיבל 35 דקות על שתי העמדות הללו. רומן סורקין, שוב, כמעט ולא שיחק. הטוב מכולם, שוב, הוא ז`ק כהן. שפתח, שוב, מדהים. ששבר את שיאו העונתי בנקודות (12) ומדד יעילות (11). שעשה 3/3 ל-2 נקודות ו 2/3 לשלוש. שאפילו הפתיע ותרם הגנתית. ששיחק בסך הכל 2 דקות במחצית השניה.
2. לא באמת שומרים – בסוף בסוף, פאו סיימה את המשחק עם 24/35 ל-2 נקודות. שזה יוצא 69%. את המשחק הראשון, כזכור, היא סיימה עם 22/30 ל-2 נקודות. שזה יוצא 73%. בראשון היא קלעה פחות טוב לשלוש, בשני יותר טוב. בראשון היא החטיאה המון מהקו, בשני כבר פחות. בשורה התחתונה, ההתקפה של פנאתינייקוס מרגישה עד כה בנוח. הרבה יותר מדי בנוח. מכבי תל אביב, עד שלא יוכח אחרת, לא באמת שומרת. ולא, לא מדובר רק על ענייני קצב וכמות התקפות.
3. כיף – בשורה התחתונה, קיבלנו עד עכשיו שני משחקי ענק. עם רמת כדורסל גבוהה. עם דרמות ומהפכים. עם סופרסטארים וג`וקרים. עם פרובוקציות. עם וואחד טיפוסים. עם אפילו קצת בלאגנים באזור חדרי ההלבשה. איזה כיף זה כדורסל. איזה כיף זה כדורסל של פלייאוף. ורק התחלנו. המשך יבוא בקרוב מאוד.
שבת שלום. שיהיה לנו טוב.
