הכניסה הישראלית לרפיח מעוררת שרשרת תגובות בהנהגה הפלסטינית ומלמדת על החשיבות האסטרטגית שמייחסים ארגונים לנוכחותם בעיר אשר נחצתה לה לאחר מלחמת ששת הימים. אורך רצועת הגבול בין עזה למצרים הוא כ-12 קילומטרים, כאשר רפיח הממוקמת בקצה הדרום-מערבי של רצועת עזה, מהווה נקודת מפתח אסטרטגית לשליטה על הפעילות של חמאס ומנהרות ההברחה המובילות לאזור הגבול עם מצרים.
חסר תקדים: בארה”ב מאשרים כי ביידן מונע העברת נשק רב לישראל
בכיר בפת”ח טוען: “חמאס העמיד את נתניהו במצב מביך ביותר”
מאז הנסיגה החד צדדית של צה”ל והטלת המצור על רצועת עזה ב-2006, מעבר רפיח הפך להיות השער היחיד של רצועת עזה אל העולם, ורשת המנהרות מתחתיו משמשת כצינור החמצן הכלכלי של ארגוני הטרור וחלק משמעותי ביותר במערך הלוגיסטי שלו בשגרה ובחירום.
על רקע חשיבות זאת ניסה חמאס באמצעות הפעלת לחץ פסיכולוגי לנסות ולמנוע את הכניסה של צה”ל לדרום הרצועה, כאשר החל לפרסם אותות חיים באמצעות סרטוני וידאו כשהבין כי צה”ל נמצא בשלבי היערכות לקראת כניסה קרקעית.
נתניהו מתייחס לפעולה ברפיח (צילום :עומר מירון)
הנהגת חמאס קיוותה כי ריכוזם של יותר ממיליון עקורים בדרום הרצועה, המשמשים מבחינת ארגון הטרור כמגן אנושי לנכסיו האסטרטגיים, ייצר הרתעה בצד הישראלי מפלישה קרקעית מסיבית או הפגזות עוצמתיות מהאוויר, כדי להימנע מתרחיש של פגיעה המונית בריכוזי אוכלוסייה פלסטינית, או במקומות שבהם עלולים להיות מוחזקים בשבי חטופים ישראליים.
עד כה, הפעילות הישראלית היא ממוקדת ועוצמתית, ועצם הפעולה היא גם אמירה ברורה לארצות הברית ולמצרים שניסו לעכב את המהלך כי מדינת ישראל נחושה לפעול בנחישות אל כל מול אתגר מבצעי על מנת להבטיח את צרכיה הביטחוניים.
הכניסה לרפיח מהווה מנוף חשוב לקידום עסקה להשבת החטופים ופגיעה אנושה במנהרות ההברחה ברפיח. לצד פירוק חטיבת רפיח של חמאס וארגוני טרור נוספים היושבים בדרום הרצועה כמו ועדות ההתנגדות העממיות והג’יהאד האסלאמי, הם הכרחיים בכדי לייצר סדר חדש.
הבעת הנכונות של הנהגת חמאס לקבל את הצעת התיווך המצרי-קטארי שהוצגה לה ללא הסכמה ישראלית, נועדה לצרכי יחסי ציבור בלבד, ומעידה על הלחץ המשמעותי שבו נתונים מנהיגי הטרור מהאפשרות של כיבוש ישראלי והעמקת האחיזה הישראלית לאורך ציר פילדלפי.
התמרון הקרקעי נחוץ כדי לדחוק את חמאס אל הפינה, והפעלת הלחץ הצבאי הרציף מהווה מרכיב מרכזי כדי לייצר את התנאים הנדרשים לקיום עסקה שתבטיח את האינטרס הישראלי. אחיזה קרקעית משמעותית בדרום הרצועה, היא לא רק הישג תודעתי, אלא קלף מיקוח נדרש אל מול מרצחי חמאס.
ראשיתו של המבצע ברפיח הוא עוד שלב נוסף במלחמה המורכבת ברצועת עזה, מלחמה מתעתעת שהעצימות בה היא משתנה, ולא תפסק עד להשגת היעד המרכזי שקבעה הממשלה והוא הפלת שלטון חמאס ומיטוט יכולותיו הצבאית לצד השבת החטופים.
התייצבותו של צה”ל על גבולה הדרומי של רצועת עזה מתחילה לשרטט את הקווים המדיניים הרצויים ל”יום אחרי”, שבו לא תתאפשר עוד נוכחות של גורמי טרור על גבולותיה של מדינת ישראל. את מקומם של המשוריינים הישראליים, על קו הגבול, יצטרכו לתפוס גורמים מקומיים שיתחייבו לא לשוב לדרך הטרור, במסגרת של הסכם מדיני שיותיר את חמאס מחוץ לסדר היום הפוליטי.
סדר יום שכזה, יוכל להתרחש אך ורק לאחר הכרעה צבאית ברורה של חמאס, הג’יהאד האסלאמי וגורמי הטרור הנוספים, והשבת החטופים הישראלים לביתם. בלי השגת מטרות אלה, לא יהיה ניתן לייצר אופק מדיני, שישען על תהליך ארוך טווח של בניית מנגנונים של אמון ושיקום פיזי של הרצועה באמצעות מנגנון פיקוח בינלאומי ושותפות בין ערבית, שתחזק את מעמדה של ישראל במרחב. הדרך ליצירת סדר מדיני חדש, עוברת בכיבוש רפיח.
הכותב הוא מומחה לפוליטיקה פלסטינית, ראש התוכנית ללימודי המזה”ת במכללה האקדמית עמק יזרעאל וחוקר בקתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, ומרצה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
