קולה של האם מביע הסכמה, אבל מבט על פניה מבהיר שהתהום פשוט עמוקה מדי. יותר מדי שנים חלפו בשביל שרגע אחד, מטלטל ככל שיהיה, ישנה את מסלול חייה ואת ההחלטות שעשתה. איך בכל זאת מצדיקים לעצמך את ההחלטה להישאר עם מי שהרס את חיי בנותיהן? מערערים בעצם הפגיעה, בקיומו של אותו הרס. כמו בחמשת שלבי האבל, מתחילים בהכחשה (“מי ידע בכלל”), ממשיכים למיקוח (“מתי שהן היו צריכות בייביסיטר, לפני שנים, אז הן באו והשלימו”), אבל התהליך עוצר איפשהו בשלב הכעס.
הסצנה האיומה הזו מעלה את השאלה האם הרגע המאוד טלוויזיוני הזה, שיחזור על עצמו שוב בהמשך דרך סיפורן של נפגעות אחרות, הוא בכלל פתרון אפקטיבי. התשובה המתבקשת היא שלא, כמובן שלא. הרי אין רגע אחד או צעד אחד שיכול להעניק גאולה אחרי שנים של כאב ובדידות. אבל רגע השיא הזה הוא רק פרט אחד מתוך תהליך שלם שמתרחש לעין הציבור והסיום שלו עדיין פתוח. הנשים המשתתפות פוגשות זו את זו, מתנחמות זו בנוכחותה ובתמיכתה של זו. הן שואבות השראה מהילה באותו אופן שצופות אחרות רואות אותן בטלוויזיה בעצמן ויודעות שיש עוד כמוהן ושיש להן קול. בדיון באולפן עם רביב דרוקר לאחר השידור אמרה מאיה בן חיים, “אני בתוכנית הזאת קיבלתי את אחותי במתנה”. זה אולי פחות סנסציוני מעימות פומבי והטחת האשמות בגבר הפוגע, אבל זה מרגש לא פחות.
