הפקולטה למדעי הדיכוי – שיחה מקומית

היסטוריה של התעלמות מהדיכוי של הפלסטינים במזרח ירושלים. סטודנטיות בקמפוס הר הצופים, אוקטובר 2022 (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

“בג”ץ במדינה דמוקרטית”, “חירות, אזרחות וג’נדר”, “דילמות של דמוקרטיה”, “זכויות אדם, פמיניזם ושינוי חברתי” – אלה רק חלק מהקורסים שמציעה האוניברסיטה העברית לתלמידיה, ושאחרי ההשעיה השערורייתית של פרופ’ נדירה שלהוב-קיבורקיאן אפשר ואף מומלץ להשליך לפח.

כך הפקירו את ד”ר הילפריך: השאלות המטרידות שנותרו ללא תשובה

מה אוניברסיטה, שהשעתה מהוראה חברת סגל בכירה ללא שימוע וללא כל הליך תקין, יכולה ללמד את הסטודנטיות והסטודנטים שלה על שלטון חוק במדינה דמוקרטית? מה מוסד אקדמי, שיישר קו עם הלכי הרוח הקיצוניים ביותר בחברה, יכול ללמד את תלמידיו על חירות? מה מוסד, שמשתיק בגסות ובבריונות את קולה הביקורתי של אישה, מרצה, בת למיעוט נרדף ונטבח, יכול ללמד על דילמות של דמוקרטיה, על זכויות אדם או על פמיניזם?

בטקסט קצר המפורסם באתר של האוניברסיטה העברית, שבו הוא מציג את חזונו באשר לתפקידה האקדמי והציבורי, כותב הנשיא, פרופ’ אשר כהן, החתום (ביחד עם הרקטור, פרופ’ תמיר שפר) על המכתב המביש לח”כ שרן השכל אודות השעייתה של שלהוב-קיבורקיאן, כי “בשנים האחרונות מובילה האוניברסיטה תהליך הכלה של האוכלוסיות המרכיבות את החברה הישראלית. אנו מאמינים בקמפוס מגוון, פלורליסטי ושוויוני, שבו קהלים שבאים מרקע שונה לומדים להכיר אלו את אלו ומתוודעים לערך של חיים משותפים”.

הושעתה ללא שימוע. פרופ’ נדירה שלהוב-קיבורקיאן בראיון שעורר את הסערה (צילום מסך, makdisi street)

אולי במחלקה לבלשנות במוסד שבראשו הוא עומד יוכלו לנתח מה פשר המילים האלה – גיוון, הכלה, פלורליזם – בפי אדם שחוסר היכולת שלו להכיל קולות ביקורתיים גובר אף על זה של משטרת בן גביר, שעד כה לפחות לא מצאה עילה לפעול נגד שלהוב-קיבורקיאן. מי יודע, ייתכן שגם זה יגיע, בעקבות המהלך המביש והמסוכן של כהן ושפר.

על הפער הזה, בין הדימוי העצמי של האוניברסיטה העברית כמוסד ליברלי ודמוקרטי – דימוי הפותח בפניה את הדלתות לשיתופי פעולה אקדמיים עם מיטב האוניברסיטאות בעולם – לבין התנהלותה בפועל, צריך להתעכב עוד קצת.

באותו טקסט, מתגאה כהן באחריות העמוקה של האוניברסיטה “לחברה בישראל, ובפרט בירושלים”. אותה ירושלים, שבה מאות אלפי נתינים נמצאים תחת דיכוי יומיומי, בתיהם נהרסים, ילדיהם נשלפים באישון לילה ממיטותיהם למעצרים שרירותיים, מבלי שאיש מראשי מגדל השן של כהן, או הוא עצמו, יפצו פה.

עזבו את מה שקורה בסילוואן או בשיח’ ג’ראח, שתיהן במרחק מאות מטרים ספורים מקמפוס הר הצופים. האוניברסיטה העברית, כמוסד, מעולם לא ראתה לנכון להתקומם נגד הדיכוי האלים והיומיומי המתחולל בכפר עיסאוויה, שבתיה נשקפים היטב מחלונות מבני הקמפוס, ממש במרחק מטרים ספורים ממנו. הייתכן שבערבים שעושה כהן במשרדו הוא לא שומע את קולות הירי, שהפכו מזה שנים לפס הקול של הכפר למרגלות חלונו?

אבל הלוואי שחטאה הגדול (וזה חטא גדול בהחלט) של האוניברסיטה העברית היה רק התעלמות. השעייתה של שלהוב-קיבורקיאן (בהודעת ההשעיה הם אפילו לא אייתו נכון את שמה וקראו לה ‘שילהוב’, אולי רמז סמוי לאופיה המסית לפי דעתם) מצטרפת לשורה ארוכה של רדיפות פוליטיות ואינדוקטרינציה מיליטריסטית שמקדם המוסד לאורך השנים.

היה זה אותו אשר כהן, שנוכח מסע ההסתה והרדיפה הפוליטית המכוערת ורצופת השקרים שניהל תא סטודנטים ימני נגד ד”ר קרולה הילפריך, בחר להתרפס בפני הימין הקיצוני בקמפוס ולפרסם מכתב התנצלות מביש במקום להגן עליה.

לא הגן על מרצה שנרדפה. נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ’ אשר כהן, דצמבר 2018 (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

זו אותה אוניברסיטה, שלאורך השנים רודפת ומשתיקה שוב ושוב התארגנויות פוליטיות של סטודנטים פלסטינים, בעודה מעניקה נקודות זכות אקדמיות עבור התנדבות בארגון הימין הקיצוני “אם תרצו”. זו אותה אוניברסיטה, שבחרה להפוך את הקמפוס למעין מחנה צבאי זוטא, חרף מחאת סטודנטים ומרצים, אחד משורה ארוכה של שיתופי פעולה עם הצבא, המניבים מאוד כלכלית עבורה.

זו אותה אוניברסיטה, שממלאת את פיה מים מזה יותר מחמישה חודשים, כאשר ישראל משמידה בשיטתיות את מוסדות ההשכלה הגבוהה בעזה, תוך בגידה מבישה לא רק בקולגות הנצורים, המופצצים והמורעבים שלהם ברצועה, אלא ברעיון האקדמי עצמו.

במכתב לח”כ השכל מאשימים כהן ושפר את שלהוב-קיבורקיאן כי מאז תחילת המלחמה היא מתבטאת באופן “מחפיר, אנטי ציוני ומסית”, ומאשימים אותה בכך שכינתה את “פעולות ישראל בעזה” (כמה אפשר לכבס מילים בטרם ידהו כליל?) רצח עם. היא איננה היחידה: לא רק העם הפלסטיני (ושלהוב-קיבורקיאן היא, לתדהמת כהן ושפר, בת לעם הפלסטיני) ומאות מיליונים ברחבי העולם, גם הטריבונל המשפטי הבינלאומי החשוב ביותר עסק בהאשמה הכבדה הזו בכובד ראש, והגיע למסקנה שלא ניתן לפסול אותה על הסף.

נראה שכהן ושפר לא רק הופתעו לגלות ששלהוב-קיבורקיאן פלסטינית, אלא שהיא גם – שומו שמים! – אנטי ציונית. אם ציונות היא תנאי קבלה לאוניברסיטה העברית, הרי שראשיה היו מחויבים ליידע על כך כל מרצה וסטודנט/ית לפני שהם באים בשעריה. הסיבה שאינם עושים זאת לא קשורה רק למגבלות חוקיות, אלא, סביר להניח, גם לרצונה של האוניברסיטה העברית להמשיך ולהתנאות בנוכחותם של מרצים וסטודנטים פלסטינים, כדי שתוכל להמשיך ולהציג את עצמה בעולם כמופת של פלורליזם, ליברליות והכלה, ובה בעת לרדוף אותם בבית פנימה, הרחק מעיניי אותם מעגלים.

יש לקוות שהביזיון הזה יהדהד החוצה בקול גדול, ויחשוף את קלונה של האוניברסיטה העברית כפי שראוי לה. עד אז, הקורס היחיד שמצאתי בשנתון שנראה כהולם את האוניברסיטה ואת המטען האקדמי-חינוכי שביכולתה להציע לתלמידיה הוא זה המוצע במחלקה למדע המדינה ומזכה את תלמידיו בשתי נ”ז – מקיאוולי.