תראו, ג’נטלמנים הם לא. לא במובן המקורי של המילה, וגם לא במובן הטלוויזיוני: “באש ובמים” (בעלת השם הלועזי המעיק “Bros”), סדרת הקומדיה הישראלית החדשה של נטפליקס, לא בדיוק מתקרבת לרמת הפוטנציאל של קומדיית האקשן הקודמת מבית ענקית הסטרימינג, “הג’נטלמנים”. אולי בגלל שזאת קומדיית אקשן בלי מספיק אקשן, אולי בגלל שחנן סביון וגיא עמיר הם לא בדיוק השגרירים האידיאליים ליצירה המקומית. אם אלה השגרירים, כדאי לזמן אותם לשיחת בירור. ואם זה הייצוא הישראלי לעולם דווקא בזמן מלחמה, מותר לדבר במונחים של נזק הסברתי.
סביון ועמיר – היוצרים והכוכבים של אימפרייה תרבותית מבוססת, מ”עספור” בטלוויזיה ועד “מכתוב” ו”מחילה” בקולנוע – נבחרו להיות בין הישראלים הראשונים שנטפליקס מוכנה להשקיע ביצירה שלהם מהארנק הפרטי שלה. רק שבניגוד ל“פגע וברח” המבוטלת של אנשי “פאודה”, שצולמה בתל אביב אבל כיוונה בבירור החוצה, ובניגוד ל“יהלומים” שהייתה קופרודוקציה, כאן מדובר בסדרה כחול-לבן מתחילתה ועד סופה: אין שום הבדל בינה לבין היצירות הקודמות וההיפר-ירושלמיות של הצמד, ואפילו כתוביות הפתיח הן בעברית. למרות שהיא עולה בכל העולם, “באש ובמים” מכוונת פנימה. ובפנים היא יכולה להפוך ללהיט מיידי.
זוג היוצרים מגלם בשמונת פרקי “באש ובמים” את פיני וניסו: חברי ילדות, בעלים של בר שכונתי ואוהדי בית”ר שרופים – לאו דווקא בסדר הזה. יש שם קשיים כלכליים, אתגרים אישיים, קשר שמאיים להיקרע ונסיעת אוהדים לקרקוב. מלבדם משלימים את קאסט הסדרה, שצולמה בישראל, פולין וגיאורגיה, גם אפרת בוימולד, עומר חזן, יניב סוויסה (“קופה ראשית”), שלומי אברהם (“האחיות המוצלחות שלי”), יעל שטולמן (“המנצחים”) וסוול אריאל אור (“מלכת היופי של ירושלים”). אצל כולם מדובר בתפקידים שנעים בין המביך לזניח.
ג’נטלמנים הם לא. חנן סביון וגיא עמיר ב”באש ובמים” | צילום:
באדיבות Netflix, יחסי ציבור
כפי שהוכיחו לאחרונה “לשחרר את שולי” או “שנות ה-80” ונספחותיה – אבל לא “יניב” של אותו סביון, שם זה היה פשוט גרוע – להומור של “באש ובמים” יש קהל לא קטן. לפחות בישראל, כי לא ברור איפה האפּיל עבור הצופים שמעבר לים. ובכלל לא בטוח שאלה ישמעו על הסדרה, לאחר הסוואה כמעט שיטתית שלה: מכונת היח”צ הבינלאומית של נטפליקס, שיודעת לדחוף כל שטות שעולה אצלה, התעלמה מ”באש ובמים” באופן שנראה מופגן. אפילו לא עלה טריילר כלשהו לעמוד היוטיוב של החברה. ואולי ההסוואה של הסדרה לא נובעת רק מאנטי-ישראליות בצל המלחמה, אלא גם מהבנה של היעדר הפוטנציאל. בתקופה שבה הבידוד המדיני מתפוצץ לישראל בפרצוף כמו זיקוק, “באש ובמים” מעלה תהיות על איזו יצירה מקומית שווה את הסיכונים הבינלאומיים, ואיזו פחות.
כי מילא רמת ההומור או מקוריות העלילה, על אלה עוד אפשר להתווכח. צפייה ב”באש ובמים” – ובפרט בפרקים שלה שמתרחשים בקרקוב, עם ההמתנה בתור למלון וההמתנה לאוכל בטיסה – עושה רושם של סדרה ישראלית שנוהגת בגזענות כלפי הישראלים כולם. זו לא החוצפה המוכרת, אלא סטריאוטיפים שהתיישנו מזמן. והנשים הן כנראה החלק העגום מכולם: מבחינת סביון ועמיר אישה היא לרוב לא דמות שראויה לעומק, אלא אובייקט שבתקווה ייתן לך “פס” לעוד ערב עם חברים בבר. וזה עוד לפני ההתעכבות המתבקשת על העניין העדתי, שבמקום להעלות את המזרחיות על נס מעדיף להעניק לאחד הגיבורים בת זוג אשכנזייה סטיגמטית שבוחרת את השם “שוורצע” לכלב שלה.
אם להתכתב עם דיון שעולה באחד הפרקים הראשונים, “באש ובמים” היא לא מרצדס – היא פיאט. והפיאט הזה נמצא על ניוטרל. מילא הפעלולים הלא אמינים בעליל, מה לגבי הדיאלוגים שסביון ועמיר מדקלמים באופן כל כך לא משכנע, אחרי שכתבו אותם בעצמם? מה גם שבסביבה כל כך סטיגמטית, לגיטימי אפילו להציף לרגע את הגילנות: בגיל 47 ו-48, שני היוצרים-שחקנים כבר רחוקים מלעבור בתור רווקים נטולי דאגות חוץ מגורל העסק המשותף והגחמות של בנות הזוג. הם לגמרי היו יכולים לגלם את התפקידים האלה לפני שני עשורים, כשההומור מהסוג של “באש ובמים” עוד היה משהו שאפשר להתגאות בו.
