הצפייה בשידורי האקטואליה האינסופיים מרגישה כמו צפייה במשחק כדורגל שכולו משוחק על זמן פציעות: העייפות הרבה כבר ניכרת היטב על השחקנים, העצבים של כולם רופפים ומובילים לאגרסיביות יתרה אבל בכל זאת ממשיכים לשחק עד השריקה האחרונה בתקווה שעוד יהיה ניתן לשנות את התוצאה. כארבעה חודשים אחרי אירועי השבת השחורה ובמרחק של ימים מעסקת חטופים נוספת שאולי תביא לסיום הלחימה, אפשר לומר שהטלוויזיה הישראלית – ממש כמו הישראלים עצמם – אולי הייתה רוצה להמשיך הלאה אבל אין לה מושג איך. בין מהדורות חדשות פרופר לאקטואליה רכה, אפילו מעט תוכניות הריאליטי שבחיינו כמו “הכוכב הבא” (קשת 12) או “אוטו אוכל VIP” (רשת 13) מציעות אסקפיזם אבל בעצם מדברות מלחמה, שלא לדבר על הפסקת הפרסומות שאפילו בה גיבורי המלחמה הפכו לפרזנטורים (רק אתמול נתקלתי בקמפיין של הזמר רביב כנר לחברת בנייה). עם כל המשקולת הזאת על העיניים שכבר חשבו שראו הכל, עדיין הריאיון שערכו אמש יאיר שרקי וחיים לוינסון (“שרקי לוינסון”, קשת 12) עם דניאלה וייס הצליח להמם אותי.
וייס, למי שלא מכיר, עומדת בראש תנועת נחלה והיא זאת שארגנה את כנס החזרה לעזה שנערך מוקדם יותר השבוע בירושלים. הכנס משך אליו עשרות חברי כנסת ושרים שנאמו, שרו ורקדו – ובעיקר קראו להקים יישוב יהודי בעזה והצליחו להרים את גובה הלהבות הפילוג בחברה הישראלית לגבהים חדשים. לזכותה של וייס צריך לומר שבשונה מהפוליטיקאים שלנו שמשנים את דעותיהם בהתאם לסקרים הפנימיים של אותו הבוקר, היא עקבית בדעותיה כבר עשרות שנים – היא דוגלת במה שמכונה ארץ ישראל השלמה ואם להוריד את זה למונחים פחות מכובסים (ולא מדובר באישה של ניואנסים) היא רוצה לגרש את כל ערביי ישראל למדינות אחרות. למרות שזה לא היה ריאיון ראשון והיא הגיעה הישר ממה שמבחינתה נחשב להישג, ניכר היה שווייס הגיעה לאולפן טעונה במיוחד, אולי זה בגלל שצפתה בריאיון שקדם לה עם ראש השב”כ לשעבר כרמי גילון (עבורו זה דווקא כן היה ריאיון ראשון), שעמדותיו הפוכות לשלה, או שאולי מדובר במצב הצבירה הרגיל של מי שרגילה לכעוס.
