בפרשת אחרי מות מונה התורה 15 איסורי עריות, ולאחר מכן מופיע הפסוקים הבאים: “אַל תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל אֵלֶּה: כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת יֹשְׁבֶיהָ”.
כלומר, העונש על איסורי עריות הוא גלות, כביכול הארץ מקיאה את יושביה החוטאים בעריות: “וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת יֹשְׁבֶיהָ”.
הרמב”ן מבאר את העניין, ומרחיב במתק שפתיו את קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל.
כה דבריו:
“והנה ה’ הנכבד הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המייחד שמו זרע אוהביו.
“והנה, קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ כב) “ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ”, וכתיב (שם פסוק כד) “ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה’ אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים”.
“והנה, הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות. והפרשה הזאת הזכירה המולך, לכלול עבודה זרה עם זכרון העריות. ועל כולם אמר (כאן) “אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים ותקיא הארץ את יושביה”.
הרמב”ן מסביר כי בחוץ לארץ אין הטהרה שלמה: “והנה, בחוצה לארץ, אף על פי שהכל לשם הנכבד, אין הטהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם”.
עוד מוסיף הרמב”ן ומדגיש כי עיקר כל המצוות – ליושבים בארץ: “והנה, הכתוב שאמר (דברים יא יח): “ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו'” אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה’. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ) “וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב) ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה”. וכך הוא בתוספתא דע”ז (פ”ה ה”ב)”.
ממשיך הרמב”ן:
“אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה, הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי (להלן כו מב), תדע סוד נשגב ונעלם, ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז) “בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה”. וכבר רמזתי לך בפסוק (שמות יט ה): “כי לי הארץ”.
והנה, הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות… והנה, לא אנשי ארץ כנען בלבד היו מן המוזהרים. והפרשה הזכיר “כמעשה ארץ מצרים” (לעיל פסוק ג), שהיו גם הם עושים ככל התועבות האלה, ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם. אבל הענין כולו למעלת הארץ וקדושתה”.
לסיכום, מן הדברים עולה כי עיקר קיום מצוות התורה הן דווקא בארץ ישראל, נחלת ה’ המיוחדת לשמו שניתנה מאת הקב”ה לעמו המייחד שמו זרע אוהביו. בשל כך אינה סובלת הארץ עוברי עבירה, ויש להקפיד בה לשמור על קדושתה. בפירושו מצטט הרמב”ן את דברי הספרי, המבאר כי “ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה”.
בעניין זה נזכיר כי הגר”א היה ידוע בחיבובו העצום את ארץ הקודש. בביאורו ל’שולחן ערוך’ כתב כי המצווה ליישב את הארץ נוהגת גם כיום. הגר”א השתדל לעלות בעצמו לארץ, אך תוך כדי נסיעה הוא נאלץ לחזור על עקבותיו. עד כמה הייתה הארץ יקרה בעיניו, אפשר למוד מהאיגרת ששלח לבני משפחתו בהיותו בדרך לארץ ישראל: “ואני, תהילה לקל, נוסע לארץ הקדושה שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת ה’ יתברך”.
וכך כתב ה’פלא יועץ’: “וצריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה, וכל ייסורין יקלו בעיניו באהבתו אותה”.
על אילו עבירות נגזר עונש גלות? האם ארץ יכולה לקבל טומאה? הרב יוסף בן פורת בשיעור מיוחד על הזכות שלנו בארץ:
