“וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.
וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב…
וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד”. (שמות כ”ה, כ”ג-ל’)
על השולחן, שעמד במשכן ובמקדש, היה מונח תמיד “לחם פנים” – 12 חלות שנאפו ביום שישי והונחו עליו בשבת. לחם הפנים נשאר על השולחן במשך שבעה ימים – משבת לשבת. בעת שהניחו את לחם הפנים החדש, הסירו את 12 החלות שהונחו עליו בשבת שעברה, והן ניתנו לאכילה לכוהנים.
מה תפקידם של שולחן ולחם הפנים בתוך הקודש? מה העניין המיוחד לשמו הם באים, בתוך המכלול של כלי המשכן?
הרמב”ן מביא תחילה את פירושו של רש”י, שמסביר מדוע היה לשולחן “זר זהב” – “סימן לכתר מלכות שהשולחן שם עושר וגדולה הוא כמו שאומרים שולחן מלכים”.
ממשיך הרמב”ן:
“וכן הדבר, שזה סוד השולחן כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א’, ל”א) ‘וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד’. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו”.
הקב”ה ברא את העולם יש מאין, אולם מאז בריאת העולם ברכת ה’ אינה יוצרת יש מאין אלא יש מיש. הקב”ה רוצה להשפיע על עם ישראל ברכה מבחינה חומרית, לתת לו שפע ופרנסה. ה’ קבע שצריך להיות “שרש דבר” בעולם, עליו תחול הברכה האלוקית וממנו היא תתפשט. הלחמים שמונחים על השולחן הם ה”יש”, ה”שרש דבר” שמתברך ושממנו פורצת הברכה האלוקית ומתרבה.
“כאשר אמר אלישע ‘הגידי לי מה יש לך בבית’ (מלכים ב’ ד’, ב’), וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאה כל הכלים. ובאליהו, ‘כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר’ (מלכים א’ י”ז, ט”ז)”.
בנס שהתרחש בביתה של האישה השונמית, כלי אחד של שמן – “אסוך שמן” – מילא את כל הכלים הריקים בשמן. כדי להביא להתרחשות הנס, ביקש ממנה אלישע “הגידי לי מה יש לך בבית”. הכלי הקטן היווה “שרש דבר”, ה”יש” עליו חלה הברכה וממנו התפשטה. בדומה לכך, גם הנס אצל אליהו חל על “שרש דבר” ראשוני – כד קמח וצפחת שמן.
מסכם הרמב”ן:
“וכן השולחן בלחם הפנים בו תחול הברכה וממנו יבא השובע לכל ישראל. ולכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע”.
