“נשארים לחג” הוא סרט קסום ומקסים, בקלות אחד מחמשת הגדולים של 2023 ולהערכתי גם חבר של כבוד בכל רשימה עתידית של סרטי העשור. פול ג’יאמטי עושה כאן תפקיד ראשי שמיישר קו עם הגדולים ביותר שלו – “אמריקן ספלנדור” ו”דרכים צדדיות” – ושצריך לסדר לו אוסקר. אלכסנדר פיין, הבמאי הנפלא של “דרכים צדדיות”, “בחירות או לא להיות” ו”היורשים”, מסיים מצדו מיני-משבר שהחל עם “נברסקה” הבינוני ונמשך ב”לחיות בקטן” המאכזב.
אני חושב שנכון להתחיל את הביקורת הזאת בהמלצה הגורפת דלעיל, להוסיף תקציר מקוצר בהחלט – נגיד, “מורה נרגן נאלץ לבלות את חג המולד בפנימייה שהוא מלמד בה, ולבלות עם תלמיד סורר וטבחית ששכלה את בנה בווייטנאם” – ולשלוח את חובבי הקולנוע הקאמרי לבתי הקולנוע. כל מילה נוספת על העלילה הרזה-ממילא תהיה ספוילר, והדברים האחרים ששווה לומר על “נשארים לחג” הם ממילא רקע ומסגרת, לא עניינים של מהות.
אם אתם עדיין כאן, אז ככה: בין השנים 1967 ו-1980 עבר על הקולנוע האמריקאי תור זהב של ממש, עידן מטורלל שבו האנשים החשובים היו הבמאים ולא המפיקים – והבמאים האלה היו אנשים כמו מרטין סקורסזה, סטיבן ספילברג, פרנסיס פורד קופולה, ארתור פן, רוברט אלטמן וג’ון קסאווטס. “ניו הוליווד” קראו לדור הזה של היוצרים ששינה – לרגע – את פניה של תעשיית הסרטים.
כתבתי כאן פעם על 1967, השנה שבה כל זה התחיל בזכות ההצלחה הפנומנלית של “בוני וקלייד” (פן) ו”הבוגר” (מייק ניקולס); לגבי הנסיבות שבהן זה נגמר, מספיק לומר ש”שערי החופש” של מייקל צ’ימינו (1980) היה כישלון קופתי חרוץ כל כך שהוא פריטי מאץ’ מוטט את אולפני יונייטד ארטיסטס וגרם לתעשייה כולה להעביר (או ליתר דיוק להחזיר) את המושכות לידי האנשים בחליפות.
בין לבין נוצרו כמה מהסרטים הגדולים אי פעם, שמצדם הציגו כמה מהאנטי-גיבורים המוצלחים אי פעם – למשל טרוויס ביקל ב”נהג מונית”, קלייד בארו ב”בוני וקלייד” ומייקל קורליאונה בשני סרטי “הסנדק”. לצד הדמויות האלו, שהיה בהן משהו אפל מאוד וגם גדול מהחיים, ניו הוליווד הביאה לנו גם אנטי גיבורים שהיו בול בגודל של החיים. אנשים אפרפרים כמו הבלש שמגלם ג’ין הקמן ב”השיחה”, הפסנתרן/פועל הנפט שמשחק ג’ק ניקולסון ב”רסיסי חיים” או צ’יף ברודי, הדמות של רוי שיידר ב”מלתעות”. בקונטקסט הזה אני רואה את פול הונהאם, הדמות הבלתי נשכחת באפרוריותה של ג’יאמטי ב”נשארים לחג”.
חקר דמות מהסוג שעושה פיין עם הונהאם הוא אמנות אבודה בפני עצמה, וזה קורה כאן תוך שימוש באמצעי הדרמטי היעיל מכולם: חיכוך עם אנשים שונים ממנו. ואין יותר שונים מהפרופסור הקפוץ מאשר אנגוס טאלי (דומיניק ססה), התלמיד חסר המשמעת והכבוד והגבולות, ומרי לאמב (דאווין ג’וי רנדולף), הטבחית שיש לה סיבות הרבה יותר טובות לכעוס על החיים מאשר לאנטי-גיבורנו, שתכלס יכול להאשים בעיקר את עצמו באפור האפור הזה שהוא שגרת יומו.
הפיתוח בדמותו של הונהאם הוא בסך הכל צפוי. זאת תמונת מראה של “ללכת שבי אחריו”, המורה שקורה לו משהו כשהוא נחשף לחירויות מסוימות, במקום התלמידים שהולכים שבי אחרי החופש שמטיף לו המורה ב”ללכת שבי”. אבל מה שקורה להונהאם עם שני הנ”לים, ובעיקר איך שדמותה של הטבחית מתפתחת לנגד עינינו – זה מסוג הדברים שפשוט לא קורים בסרטים מאז שהבמאים הפסיקו להיות המחליטים וקהל היעד הפך מבגירים לקטינים.
“נשארים לחג” מתרחש ב-1970 – ומהלוגו התקופתי שהוא נפתח בו ועד אחרון הפריימים, הוא כולו מכתב אהבה לקולנוע של העשור ההוא. הוא “רסיסי חיים” בפנימייה, הוא “אישה תחת השפעה” על גבר. ברור לי שאפשר ליהנות ממנו ולהתרגש ממנו ולהיטמע בו גם בלי שום היכרות עם המסורת הקולנועית שהוא מתכתב איתה – הוא גם לא עמוס במחוות ספציפיות או כיו”ב אלמנטים מרחיקים/מייגעים – אבל מי שמגיע אליו עם מטען של געגועים לניו הוליווד ימצא את עצמו מתרגש פעמיים. אחת בגלל סרט פשוט נפלא, ושנייה כי כבר לא עושים אותם ככה, וספק רב אם אי פעם יעשו.
