רס”ר (מיל’) אלקנה ויזל מהיישוב בני דקלים שנפל אתמול (שני) בתקרית הקשה ברצועת עזה הובא היום למנוחות בהר הרצל בליווי מאות חברים, תלמידים ובני משפחה. ויזל, בן 35 בנופלו, נשוי לגלית ואבא לארבעה, נולד בגוש קטיף ועבד כמורה בבית הספר נעם בני דקלים, שם עובדת גם רעייתו.
אשתו גלית ספדה לאלקנה מעל קברו: “תודה שבאתם, אלקנה ממש שמח. אלקנה שלי, אלקוש הלכת ממני אבל אתה מופנם בתוכי. אהבת אותי כל כך ואני אותך. הייתה לי תחושה לא טובה אתמול וכשהם דפקו ידעתי. אל תדאג אני בסדר אבל אתה כל כך חסר לי. היית אדם כל כך מיוחד ואמיץ. כמו שתמיד אמרת לי ‘אני תמיד איתך, את אף פעם לא לבד’. מאמי, אני מרגישה לבד, אני אוהבת אותך מאד. היית איש גדול, איש של כלל ישראל, התעקשת כל כך שיגייסו אותך. היה לי קשה אבל החלטתי – רצונך הוא רצוני. ההחלטה שלי, שלנו היא ‘ובחרת בחיים’. אתם שומעים ילדים? חיים, לא סתם חיים, חיים גדולים בלי פחד. חיים של כלל ישראל, של נועם, של שמחה, אתה ממשיך לחיות בתוכנו. תודה שזכיתי לחיות איתך 12 שנים, תודה על הילדים שהענקת לי. תודה לך אהוב, רק הגוף נפרד, הנשמה שלנו לנצח מחוברת. אשריך שמתת מות קדושים”.
אחיו התאום של אלקנה, איתמר אמר: “תמיד כששאלו אותי איך זה להיות אח תאום לא ידעתי איך לענות כי תמיד חייתי עם אח תאום. תמיד היית שם. כששאלו אותי בסקרנות אם אני מרגיש את מה שאתה מרגיש עניתי שאני מצטער לבאס אבל לא. עכשיו הלכת, אחי התאום שגדול ממני בשישים שניות ואני מרגיש בפעם הראשון מה זה לחיות בלעדייך. בצוק איתן לקחו לך חתיכה מהמרפק וכשיצאת פחדתי שהפעם לא נצא מזה בזול. לא אמרתי לך שאני חושב שיכול להיות שזה החיבוק האחרון, רק חיבקתי אותך חיבוק ארוך יותר ליתר ביטחון. אני אוהב אותך ומתגעגע מאד, אחי הגדול שכבר לא גדול ממני בשישים שניות”.
“אני זוכר שראיתי אותך בשמחת תורה לפני שנתיים ושאלתי מי זה האיש הזה שמשמח את כל הילדים ומלהיב אותם בשמחת התורה?”, סיפר סא״ל אלי לבנון שספד בשם צה״ל: “מאותו היום אני זוכר אותך בתור איש שמחת תורה. הייתה לך האפשרות לעזוב אחרי שנפצעת בצוק איתן אבל בחרת להישאר ולעשות את המעבר הבלתי אפשרי בין מפגש מהילדים בכיתה לשדה הקרב כמפקד כיתה. לוחם עם פנים של ילד, לב של מלאך, עוצמה של גיבור. תמיד מוכן לכל משימה בשמחה ובקלילות. היית לוחם ומפקד מקצועי וערכי. עמדת באתגרים רבים וביצעת כל משימה בצורה הטובה ביותר. אלקנה, השארת חותם בקרב חבריך ומפקדיך”.
לפני שיצא לקרב כתב ויזל: “אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתערות ולשמוח אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן חיים של אהבה תקווה טוהר ואופטימיות”.
