ב-16 באוקטובר 1986 קרא ראש אמ”ן אמנון ליפקין שחק לעוזרו ז’ק נריה להיכנס ללשכה. על אחד המסכים היה מוניטור ממצלמה של מזל”ט חיל האוויר בדרום לבנון. “אנחנו מקבלים דיווח שמטוס של חיל האוויר נפל ואנחנו רואים אנשים רצים לכיוון מסוים, והחשש הגדול של צה”ל היה שאם יש ניצולים, שלא ייפלו בשבי בידי הפלסטינים. זה היה הסיוט”, נזכר נריה.
מסוק של חיל האוויר הצליח לחלץ תחת אש צפופה רק את הטייס, אבל הנווט רון ארד שבר את הכתף ואי אפשר היה לחלץ אותו. “רון ארד נשאר לילה שלם שם באזור, עד שנודע לנו למחרת שמי שתפס אותו זה היה אמ”ל”, מספר נריה, לשעבר בכיר באמ”ן ויועצו המדיני של ראש הממשלה רבין. “הייתה קצת תחושת הקלה שנפל בידי אמ”ל ולא בידי הפלסטינים, מחשבה שאנחנו נדע איך להסתדר עם זה”. אמ”ל הוא ארגון שיעי, מיליציה שנאבקה על השליטה בדרום לבנון מול חיזבאללה הדתי יותר והקיצוני יותר. נביה ברי, ראש הארגון, הוא היום יו”ר הפרלמנט הלבנוני.
“בתוך פרק זמן של כמה חודשים נוצר קשר עם מתווך שעבד מול אורי לוברני, שהיה נציג של ראש הממשלה לטובת המו”מ הזה”, משחזר יורם שוייצר, לשעבר בצוות שבויים ונעדרים במשרד רה”מ. “ואכן נוצר קשר דרך המתווך הזה ישירות לברי והתנהל משא ומתן”. המתווך מול נביה ברי היה חבר ילדות שלו, איש עסקים מסיירה לאון בשם ג’מיל סעיד שקיבל את שם הקוד “הסייר”.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אורי לוברני, אז מתאם פעולות הממשלה בלבנון, טס לפגוש את הסייר בלונדון: “אחת ההנחיות הייתה תנסה להוריד את המחיר”, נזכר דני יתום, ראש המוסד לשעבר ומי שהיה המזכיר הצבאי של רבין. ישראל ביקשה הוכחה שרון ארד בידי הארגון וקיבלה מכתב בכתב ידו, שנבדק והתברר כאותנטי, ושני צילומים שמהם היה אפשר להבין שהבעיה בכתף השבורה עדיין קיימת אבל הוא חי.
אחת התמונות שקיבלה ישראל כהוכחה למצבו של רון ארד | צילום:
Handout, Getty Images
“נשמנו לרווחה והייתה מין תמימות באוויר שאוטוטו האדם הזה, אם הוא כל כך קרוב לברי, יביא לנו בסוף את הנווט”, אומר נריה. “בשלב כלשהו שאלנו מה אתם רוצים, והוא אומר לנו ‘יש שלוש בקשות – הראשונה היא שאנחנו רוצים שתשחררו את הנשים והילדים מכלא יחיעם. דבר שני תחמושת למלחמה שלנו מול חיזבאללה. והשלישי – שלושה מיליון דולר”. שוייצר מספר כי “ההסכם עמד להיות מוכרע וברור”.
יש הרבה גרסאות למה שקרה מכאן, תלוי את מי שואלים. לפי גרסה אחת שר הביטחון יצחק רבין לא היה מוכן כעיקרון לשלם כסף תמורת קצין בצה”ל. לפי גרסה אחרת, אמ”ל הוסיף דרישה לשחרור מחבלים פלסטינים עם הרבה דם על הידיים שכלואים בישראל. לפי גרסה שלישית, הארגון הוסיף דרישה לנסיגה של צה”ל מדרום לבנון.
“רבין ושמיר היו צריכים לקחת את העסקה הזו בשתי הידיים כבר מלכתחילה ולהחליף את רון ארד במי שהשיעים דרשו”, אומר יתום, “היה אפשר לעשות את המהלכים האלה בצורה הרבה יותר אגרסיבית, לא הייתה תחושת בהילות בצד של המנהיגות הישראלית”. בין הגרסאות דבר אחד ברור – בשלב הזה שר הביטחון רבין הורה לשהות את המו”מ על החזרת הנווט השבוי.
הורה על עצירת המו”מ. יצחק רבין, אז שר הביטחון | צילום:
רויטרס, חדשות
“לוברני בשיחות שאחרי אמר לי שגם המתווך אמר לו שעצם הכנסת הנושא הפלסטיני בידי ברי מעוררת אצלו תחושה שהעסק הסתבך וכדאי לסגור אותו מהר”, מספר שוייצר. “לכן נוצרה אצל לוברני תחושה מאוד קשה בתוך השיחה הזו והוא ניסה להעביר אותה הלאה”.
לוברני לא דפק על השולחן.
שוייצר: “לוברני לא דפק על השולחן, הוא ניחם על הרעה. שנים אחרי זה הוא אמר ‘אני מצטער היום בדיעבד שלא הייתי יותר אסרטיבי'”.
ויתום מזכיר: “היה עוד דבר שהשפיע במידה מסוימת על רבין וזה שפרצה האינתיפאדה. לרוע המזל רבין היה בארה”ב וחזר לתוך השבועיים הראשונים של האינתיפאדה והוא למד שמי שעומדים בראש האינתיפאדה הם כמעט כולם משוחררי עסקת ג’יבריל, שבה החזרנו 1,150 מחבלים”.
רון ארד ורעייתו תמי | צילום:
חדשות
שוייצר דוחה את הטענה שרבין פעל משיקול פוליטי: “רבין, במיוחד כאשר הוא היה נמצא בסיטואציית מיקוח שהייתה בלתי אפשרית לפחות בשלבים הראשונים שלה, הוא היה מוכן לשלם גם את המחיר הפוליטי ולעשות את ההסכם. אנחנו יודעים היום בדיעבד שרבין הכין מכתב התפטרות למקרה שהאופציה הצבאית באנטבה ב-1976 תעלה במחיר כבד, הוא היה מוכן לקחת אחריות ולהתפטר”.
השהיית המו”מ הייתה טעות שתתברר כהרת גורל. שבועות ספורים לאחר מכן מוסטפא דיראני, קצין הביטחון באמ”ל, החליט שהארגון מתון מדי: הוא עזב והקים ארגון חדש – “ההתנגדות המאמינה” – ולקח איתו כנדוניה את הנווט הישראלי. “דיראני טרף את הקלפים באופן בלתי צפוי, זה היה ‘ברבור שחור’ שלא צפו אותו ולא חשבו עליו והוא סיבך את כל האירוע”, אומר שוייצר. נריה אומר: “מוסטפא דיראני חוטף אותו ועקבותיו נעלמים, נגמר, אין יותר”, ויתום מדגיש: “הבעיה היא שלא ידענו על זה, אמ”ן פספס כאן. אמ”ן לא סיפר לנו שדיראני נפרד מנביה ברי”.
רון ארד ובתו יובל | צילום:
חדשות
כמעט הכול כבר היה תפור ומסוכם, ולפתע אין עם מי לדבר. ב-4 במאי 1988 תקף צה”ל יעדי חיזבאללה בכפר מיידון. איש בישראל לא ידע ששם מחזיק דיראני את רון ארד. רמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד, מספר: “הוא היה תחת שמירתם של שני ילדיו של זכריה חמזה, סגנו של דיראני. כשהם חזרו רון ארד לא היה בתוך החדר שבו הוא היה כלוא”.
הוא הצליח לברוח או שהבניין הופצץ?
איגרא: “יש לזה גרסאות שונות. לגרסתו של דיראני וזו הגרסה הבדוקה, המנעול נשבר מבפנים – מישהו שבר את המנעול מבפנים. גם נסראללה לא ידע מה קרה לרון ארד אחרי 4 במאי 1988”.
ייתכן שרון ארד הצליח לנצל את היעדרות שוביו ולברוח, אולי. מהנקודה הזו הכול ספקולציות – אולי נתפס ונרצח. דבר אחד ברור: מ-5 במאי 1988 אין אות חיים מרון ארד ואיש אינו יודע מה קרה לו. גם לא דיראני עצמו שנחטף מאוחר יותר לישראל ונחקר בדרכים שאילו ידע איפה הנווט – הוא כבר היה אומר זאת. ההחמצה עלתה, ככל שניתן להעריך, בחייו של רון ארד.
אמר שאינו יודע איפה רון ארד. דיראני | צילום:
משה מילנר לעמ
מאז בכל משבר חטופים מול ארגון פלסטיני מרחפת מעל הכול מחשבה אחת: רק לא עוד רון ארד. אחרי 7 באוקטובר היה ברור שהפעם אסור לעשות שגיאות, ובניגוד ל-1986 עכשיו יש לנו ניסיון. אבל שגיאות נעשו, ובראשן הפסקת המו”מ מול חמאס, למרות שהיינו צריכים לדעת כבר 40 שנה שמהלך כזה עלול להיות מאוד מסוכן.
היינו צריכים לקחת את ההצעה הראשונה שהונחה על השולחן ולא לעזוב?
נריה: “היינו צריכים לא לעשות את הטעות. כשחמאס ב’נגלה’ האחרונה של העסקה אמר ‘אין לי 10, רק 7 ושלוש גופות’ היה צריך להגיד לו ‘אוקיי, בסדר, תודה רבה, בוא נמשיך הלאה’ ולא לשחק אותה ולהגיד שאנחנו לא מוכנים. זו הטעות שאפשרה לחמאס להתעשת ולהשתחרר מכבלי המו”מ הראשונים”.
לפי שוייצר, “המסקנה העיקרית היא שמו”מ עם ארגונים מהזן הזה – לא משנה כרגע אם זה ארגון כמו חמאס או חיזבאללה – הזמן יכול לשחק לטובתנו אם אנחנו מצליחים לייצר אופציה צבאית אבל בדרך כלל הזמן אינו משחק לטובתנו. יתר על כן לאור הלקח שלמדנו מפרשת רון ארד אני חושב שגם עצירת המו”מ כפי שהתרחשה מול חמאס מתוך דרישות או משחק שהם שיחקו – היא בסופו של דבר מסוכנת כי היא עלולה לגרום לתוצאות הרות אסון לבני הערובה”.
זאת אומרת לא לנתק מגע אף פעם?
שוייצר: “אני חושב שלא לנתק מגע אף פעם במו”מ עם ארגוני טרור זה עיקרון מאוד חשוב”.
איש לא סיפר שראה אותו מאז 4 במאי 1988. רון ארד בתיעוד מהשבי | צילום:
חדשות 2
שיעור נוסף מאז הוא שלצוות המו”מ חייב להיות מנדט, אבל נתניהו דווקא צמצם אותו עוד ועוד. לפי נריה, “זה סימן שאתה לא רוצה להתקדם, אתה אומר לצוות ‘אני שולח אותך, אתה תשמע, אתה לא תדבר, אתה אהבל – אתה יושב ואומר ‘אוקיי רשמתי לעצמי, אחזור הביתה’. מה המסקנה של מי שמולך? שאתה כלום, שאתה אפס”.
אז זאת טעות?
נריה: “בוודאי. איזה פנים יש למשלחת כשראש המוסד והאלוף ניצן אלון יושבים ושותקים כמו דגים ויושב שם ראש ה-CIA וראש ממשלת קטאר וכולם צוחקים תראו מה שלחו לנו, ליצנים”. יתום: הרבה פעמים צצה הזדמנות – במו”מ צריך להיות מספיק גמישים כדי לשנות את האופן שבו אתה משוחח עם הצד השני, לנצל נקודות חולשה שאתה מזהה בקרב הצד השני במשא ומתן לטובתך – ואם אין לך מרחב גמישות ומרחב פעולה מספיק כדי להחליט כמה שיותר מהר, אתה צריך להרים טלפון לזה ולזה ועד שזה חוזר אליך זה שעות – פספסת את ההזדמנות”
למרות אירועי העבר, המנדט של המשלחת צומצם. ראש השב”כ רונן בר | צילום:
שב”כ
“הלקח שלי מאוד ברור מהסיפור של חבר שלי רון – חלון ההזדמנויות במזרח התיכון הוא צר מאוד, הוא נסגר ולא נפתח יותר”, אומר רס”ן במיל’ רונן מירב, חברו של רון ארד מקורס הטיס. “אסור לנו לאבד הזדמנות של כל חריץ שיש בחלון הפתוח”.
שיעור נוסף מטרגדיית החמצת ההזדמנות להחזיר את רון ארד בחיים הוא שלמשפחות אסור להרפות לרגע. “אסור לשבת בשקט, אם המשפחות לא ידאגו ליקיריהן אף אחד לא ידאג”, אומר מירב. ונריה מסכים: “הם הופקרו אז בנוסף לזה אתה אומר להם אל תדברו, תשתקו, כאילו שזה לא קיים? מה, אנחנו נפלנו על הראש? אומרים להם תשתקו, למה אתם מפריעים לנו במו”מ”?.
“היה אפשר להחזיר את רון, רון פוספס”, מצהיר מירב. “גם אני פספסתי, גם לי אמרו ‘שב’ בשקט וישבתי בשקט, אני מכה על חטא, הייתי צריך להילחם את מלחמתו של החבר שלי ולהפוך שולחנות. ואני שומע את הזמירות האלה גם היום. כל אמירה שזה מעלה מחיר או מסייע לחמאס – המחיר הוא זניח לעומת המחיר האלטרנטיבי. ולנו כחברה ישראלית אין יכולת להתמודד עם עוד רון ארדים”.
תמי ויובל ארד: “אסור לבזבז זמן”
תמי ויובל ארד, רעייתו ובתו של רון, מסרו ל”אולפן שישי”: “אין ספק שנעשו טעויות במו”מ להשבתו של רון ולא הגיוני שטעויות כאלה יחזרו שוב. זה הזמן להפיק לקחים, להניח את יצר הנקמה בצד ולנקוט בפעולות ממוקדות ומהירות שיצילו את חיי החטופים. אסור לבזבז זמן נוסף, אסור לנתק מגע, חייבים לתת לצוותי המו”מ המקצועיים מנדט מלא לבצע את עבודתם. חלון ההזדמנויות הצר שנפתח עכשיו עלול להיות האחרון”.
“אותנו תחושת ההחמצה תלווה לעולם. ברגעים טובים וברגעים קשים היא נוכחת, כמו יש לה חיים משל עצמה, מגיחה ללא התרעה ומזכירה שאפשר היה להחזיר את רון, אפשר היה להציל אותו. אנחנו מבקשות לחזק את אומץ ליבן של המשפחות להשמיע את כאבן. הן זקוקות לציבור הרחב שיגביר את קולן. 7 באוקטובר צריך לשנות את תפיסת המציאות של אזרחי ישראל כולם”.
“למדנו בין היתר שלא רק חיילים עלולים ליפול בשבי. כל משפחה בישראל יכולה הייתה להיות במקום המסויט שבו נמצאות משפחות החטופים. ממשלת ישראל חייבת לקבל את ההחלטה האנושית, המוסרית והערכית היחידה. אסור לוותר עליהם, יש דרך להציל אותם מגורל שאין אכזרי ממנו”.
