“לשחרר את הרוצח של אבא שלי”: בתו של השר רחבעם זאבי ז”ל…



שר התיירות רחבעם זאבי נרצח בשנת 2001 בפתח חדרו במלון הייאט (כיום דן) בירושלים על ידי חוליית מחבלים של החזית העממית כנקמה על הריגת מזכ”ל הארגון אבו עלי מוסטפא חודשים קודם לכן. ההחלטה על התנקשות בשר התקבלה על ידי מזכ”ל הארגון, אחמד סעאדת. במסגרת “מבצע הבאת ביכורים”, נעצר סעאדת ונגזרו עליו 30 שנות מאסר. השבוע דיווחנו ב”מהדורה המרכזית” שחמאס צפוי לדרוש את שחרור סעאדת במסגרת עסקת חטופים. מצדה, ביתו של רחבעם, אמרה בריאיון ב”אולפן שישי”: “אם זה תלוי בנו – שיארזו אותו ויטיסו אותו לעזה”.

אחמד סעדאת (צילום: חדשות 2)

נידון ל-30 שנה: אחמד סעדאת, ארכיון | צילום:
חדשות 2


רחבעם זאבי, אביך, הוא הישראלי הבכיר ביותר שנרצח בידי מחבלים. מעניין היא לדעת מה הוא, כנץ ימני, היה חושב על מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר?

“הוא לא רק חשב, הוא צפה מה יהיה כאן. לפני 30 שנה, היו לו נאומים שבהם תיאר מה הולך לקרות בעזה. כל מצבורי הנשק, הכמויות הבלתי אפשריות. הוא דיבר על טילים לאשקלון וכולם צחקו. אמרו שהוא נביא זעם. כמו שמיטב חבריו היו ערבים, הוא גם ידע לזהות ולהגדיר מחבלים. החשיבה שלו לגביהם הייתה מאוד ברורה – צריך לדבר בשפה שלהם. הם לא באמת רוצים שלום, מסתבר שגם לא עסקה. אבל הם יתנו לך להרגיש שהם איתך – עד רגע האמת”. 

עדיין לא ברור אם ומתי תהיה עיסקת חטופים, אבל ברור שהם דורשים לשחרר מאות רוצחים עם דם על הידיים תמורת החטופים – בהם אחמד סעדאת, המחבל שהורה לרצוח את אביך. מה את חושבת על דבר כזה?

“מבחינתי, למרות שלא שואלים אותי או שבהנהגה מתחשבים בדעתי, אם זה תלוי בנו – שיארזו את אחמד סעדאת ויטיסו אותו לעזאזל של עזה. אני מאמינה שיום אחד יבוא יום הדין. אני לא עסוקה בנקמה. אם השחרור שלו יביא בחזרה את החטופים – אין בכלל שאלה. אני יותר מאשמח לתת אותו. כאמירה – אין לי בעיה בכלל. אבא שלי כבר לא פה”. 

כך אספו המחבלים מודיעין על השר גנדי ז"ל (צילום: מתוך "שר על הכוונת", קשת 12)

רחבעם זאבי, ארכיון | צילום:
מתוך “שר על הכוונת”, קשת 12


אבא שלך, כבר לפני 30 שנה, היה הראשון שהסתובב עם דיסקית ועליה שמות השבויים והנעדרים. היום כל המדינה עונדת דיסקית עם אותה המשמעות. 

“גם על זה צחקו עליו. אמרו שהוא מגזים. בימים ההם נושא הנעדרים והשבויים לא היה על הפרק. אולי זה היה איזה עמוד אחורי בעיתון. אף אחד לא ידע את השמות. לא הייתה ערבות הדדית כמו שיש היום. כל אחד מהם (החטופים) לא צריך להיות קרוב שלי או בן משפחה כדי שאני ארצה שהוא יחזור. באותם ימים, היה מדובר בחיילים ולא באזרחים. חיילי צה”ל היו בשבילו קדושים. הוא לא הבין איך חייל שנשבע, מדינת ישראל לא עושה את המיטב להשיב אותו. יש ברית בין הצבא לחיילים, גם אם זה לא ברית כתובה – זה ברית באמונה. אי אפשר להפר את הברית הזאת”. 

"מגנדי נבצר להגן על שמו" (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

נתניהו בישיבת מליאה לזכרו של זאבי, ארכיון. | צילום:
קובי גדעון / לע”מ


בעת ששימש כמפקד פיקוד המרכז, הוא התנגד שלהקת הנח”ל תשיר לחיילים את “שיר לשלום”. ההחלטה הזאת מקבלת היום משמעות אחרת?

“כן, גם על זה אמרו שהוא ימני, למרות שבצבא הוא לא היה פוליטי. הוא לא הבין איך חייל, שיושב בין קרב לקרב ומנסה להירגע, שומע להקה צבאית ששרה לו: ‘אל תישא תפילה’ ו’הניח להולכים מאחור’. זה מנוגד לאמונה של החייל והצבא, וגם המשפחה. גם אם החייל נפל – צריך להחזיר אותו. הוא יצא מאיתנו – זאת החובה המוסרית והאנושית שלנו. אני לא אשת ביטחון, צריך לחשוב מה, מתי ואיך עושים – אבל אין מה לדבר שכולם צריכים לחזור”. 

“שלום לא יבוא באמצעות כוח על חמאס, אלא באמצעות חינוך הילדים. ילד שגדל לתוך שנאה ורק להרוג – לא יכול לצאת ממנו משהו אחר. לפני יומיים ראיתי בחור מטובא זנגרייה, שעזב את לימודי המשפטים שלו, והחליט לשרת בצה”ל. אותו בחור, אם היה גדל בעזה, הוא היה נלחם בנו ולא איתנו. אנחנו צריכים לחשוב על החינוך של הילדים בעזה”. 

 

 


Source link

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *