בהכללה לא גסה מדי, הופעות מונומנטליות של שחקנים ושחקניות מגיעות בעיקר משני קצוות: דמויות חד-פעמיות, בלתי נשכחות, כמו זו שזיכתה בחודש שעבר את אמה סטון באוסקר השני שלה; ודמויות פשוטות, תפקידי כל-אדם שכאילו לא נדרש בהם משחק, או ליתר דיוק, שבתצורה המיטבית שלהם בכלל לא נראים כמו משחק. כמו זה של סנדרה הולר ב”אנטומיה של נפילה”, שבאופן אירוני הייתה מועמדת לאוסקר דווקא מול המופת של סטון ב”מסכנים שכאלה” – ושזאת הסיבה היחידה לא להכריז שהיא נשדדה. כי וואו, הו וואו, מה שהולר עושה בסרט הזה. כל כך מעט, כל כך הרבה.
אני חושב שעדיף לדעת כמה שפחות על עלילת “אנטומיה”, אבל אם בכל זאת לתקצר אותו, אז ככה: אקדמאי וסופר-בשאיפה במשבר כתיבה נצחי (סמואל תאיס) נופל אל מותו בביתו. שני האנשים היחידים בקרבת מקום הם אשתו, סופרת מצליחה (הולר) שאנחנו יודעים שהייתה ככה-ככה איתו לקראת הסוף, ובנו הצעיר (מילו משאדו-גארנר), שסובל מלקות ראיה עקב תאונה. האם המנוח סתם נפל? האם הוא שלח יד בנפשו? ומה אם זאת הייתה בכלל היד של אשתו?
סרטה של ז’וסטין טרייה זכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן האחרון והיה מועמד לשלל אוסקרים, ביניהם הסרט הטוב ביותר, והתסריט המקורי הטוב ביותר – פרס שבו אכן זכה, וכל כך בצדק. ואם יבואו הציניקנים וישאלו מה כל כך מקורי בדרמה על אישה שמנסה להוכיח שהיא לא רצחה את בעלה, אז זה בדיוק העניין: טרייה ובן זוגה, ארתור הררי, כתבו תסריט שמוצא זהב דווקא באחת מהטריטוריות החרושות ביותר. כלומר, על פניו זה כמעט פרק של “חוק וסדר”, מה גם שחלקים נרחבים ממנו מתרחשים בבית משפט. אבל האנטומיה כאן היא לא רק של הנפילה, אלא גם של הזוגיות ושל כל החלומות שהחיים האמיתיים מתעקשים לכפכף, ופתאום זה כבר לא רק מותחן משפטי. זאת יצירה על פשרות ועל כאב, על האמיתות שאנחנו מוכנים לחיות איתן ועל השקרים שאנחנו מוכנים לספר לעצמנו. כל זה סביב אותה שאלה, עשתה את זה או לא עשתה.
בלי לקחת שום דבר מההופעה הנהדרת של משאדו-גארנר – או של הכלב המשפחתי, שזכה גם הוא לתשומת לב באוסקר על רקע סצנה בלתי נשכחת אחת בהשתתפותו – כל המשקל של “אנטומיה” יושב על הכתפיים של הולר. היא זאת שצריכה לשכנע אותנו בחפותה, היא זאת שאמורה לגרום לנו לשאול “או שמא”, היא זאת שאנחנו מזדהים איתה לפרקים וקצת מפחדים ממנה לאחרים. כמו הסרט כולו, זה עניין של ניואנסים, של פרטים קטנים ומדויקים. והם זורמים כל כך נכון מתוך השחקנית הגרמנייה – שאגב, רק לפני חצי דקה ראינו במצב צבירה שונה לגמרי ב”אזור העניין” – שזה מעורר השתאות. אני לא מת על “טבעיות” כסופרלטיב על משחק (מה גם שבמקרים רבים כל כך הוא פשוט לא רלוונטי, אפרופו התפקיד האדיר ההוא של סטון), אבל זה בדיוק מה שזה. סנדרה הולר מצליחה להיות כל כך טבעית שפשוט אי אפשר לקרוא עליה את התשובה לשאלת מיליון הדולר של הסרט, כי זה הרי הקטע עם טבעם של אנשים: הם לא “טובים”, או “רעים”, “תמימים” או “אשמים”. הם גם וגם וגם וגם.
האמת היא שהייתי אמור להתנגד לאופן העשייה של הסרט הזה. טרייה עושה כל כך מעט עם המצלמה – ולצורך העניין עם כל אמצעי קולנועי אחר – שזה כמעט תסכית, בוודאי בהינתן הדברנות שמאפיינת את הכתיבה. אבל הדלות הקולנועית הזאת לא מנעה ממני לשבת מרותק, להיסחף, ובסוף – אל חשש, לא יהיו כאן ספוילרים – להריע לאופן ה(איך לא) סופר-ספציפי שבו טרייה והררי בחרו לסיים את המעשייה שלהם, מפני שהסיום הזה הולם כל כך את הדברים שהסרט הזה עוסק בהם לכל אורכו. פשרות, כאב, שקרים, אמיתות, כל הג’אז הזה.
על פניו אין סיבה לצפות ב”אנטומיה של נפילה” דווקא בקולנוע, אבל הייתי ממליץ לעשות את זה בכל מקרה. נכון שאין כאן ערכי הפקה מיוחדים או אפילו שוטים זכירים, אבל הקלוז-אפים של הולר זה משהו לראות על קנבס רחב ככל האפשר. ככה זה עם אומנות גדולה.
