“מזבל לזהב”: תוכנית התערבות מטראומה לצמיחה בחווה החינוכית־טיפולית שבקיבוץ יד מרדכי

בקצה השמיים ובסוף המדבר יש מקום רחוק, מקום בלי דאגה¹.

מאמר זה נכתב לפני היות המציאות החדשה שנחשפו אליה תושבי האזור. הוא מתמקד בילדי הגיל הרך ובית הספר ומציג את תוכנית ההתערבות “מזבל לזהב”. התוכנית, שפותחה על ידי משה הררי, עובד סוציאלי בכיר, במסגרת הייחודית של החווה החינוכית־טיפולית בקיבוץ יד מרדכי, עוסקת במעבר מטראומה לצמיחה.

הפעילות בחווה מיועדת לילדים גילאי הגן ובית הספר המתגוררים בעוטף עזה. היא עוסקת בקיימות, מִחזור, עבודת אדמה וטיפול בצמחים ובבעלי חיים. נוסף על מנהל החווה עובדים במקום בני שירות לאומי, חלקם עם צרכים מיוחדים, ומגיעים אליה סטודנטים מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, הנמצאים בהכשרה מעשית. הסטודנטים מספקים תמיכה והכוונה, ועבודתם המקצועית מאפשרת התייחסות טיפולית לילדי הגן וגם לבני השירות הלאומי, שחלקם, כאמור, עם צרכים מיוחדים, ותיווך בין המציאות לעולמם הפנימי.

מבנה החווה מדמה הן מרחב מציאותי והן מרחב משחקי של גינה ביתית גדולה, עם שטחי עבודה ומבנים למפגשים במרחב הציבורי, כמו גם במרחב האישי הנפשי. התכנון הפיזי של המבנה מאפשר עבודה במודל רב־גילי, מעין משפחה המקיימת אינטראקציות בין־אישיות ושותפות באווירה ביתית ומוגנת. שיתוף ילדי הגן ובית הספר הוא חלק משמעותי בעבודת החווה, מתוך הנחת עבודה מקצועית כי האינטראקציות המתקיימות בחווה בעת הטיפול בחיות ובצמחים מקדמות תהליכי התפתחות פנימיים בתוך הנפש. העבודה מתבצעת בקבוצה קטנה. הקבוצה, בדומה למשפחה, מספקת  לכל ילד הזדמנות לבחון את יכולותיו, לחשוף את פחדיו, לעבד אותם ולהרגיש בעל ערך ובעל תחושת מסוגלות. מרכיבים אלה תורמים לפיתוח חוסן והם בחזקת משאבים להתמודדות. המפגשים במרחב הציבורי והתכנים העולים בהם הם למעשה גם מפגשים במרחב האישי הנפשי, שכן הם מאפשרים להתמודד עם השיבושים שאירעו במציאות ולפתח משאבים ליציאה מהמשבר – כמו בתהליך משפחתי המתקיים לאחר אירוע משברי.  המרחב המשחקי המתקיים בחווה באמצעות הטיפול בבעלי החיים ובצמחים מאפשר משחק סמלי, לעיתים לא מילולי בשל גילם הצעיר של הילדים, שבתיווך הסטודנטים לעבודה סוציאלית מסייע לעיבוד חוויות ולצמיחה פוסט־טראומטית.

תוכנית ההתערבות “מזבל לזהב” עוסקת בהפרדת שאריות מזון מאשפה הנזרקת לפחים, מחזורן באמצעות יצירת קומפוסט ושימוש בו להשבחת האדמה בגינת החווה ובמרחבים בקהילה. העבודה בחווה משלבת עבודה טיפולית מעשית בחיות ובצמחים עם עבודה טיפולית נפשית. יחד, אלה מקדמים יצירת משמעות, תקווה לשינוי, צמיחה והחלמה. העיסוק במִחזור והפיכת חומרי פסולת לאמצעים היוצרים או מאפשרים באופן סמלי חיים חדשים, מסייעים לילדים להרחיב את מגוון אפשרויות התפקוד במצב של איום מוחשי ומתמשך.

בתחילת התהליך ניתן הסבר פסיכו־חינוכי על המגמה הקיימת בעולם, המאפשרת להפחית את “אפקט החממה” באמצעות קשירה של דו תחמוצת הפחמן ואחסונו בקרקע. הילדים משתמשים בשאריות מזון והופכים אותן לקומפוסט, המשפר את המיקרוביולוגיה של האדמה. הם מבינים כי ביכולתם להיות חלק מתהליך גדול יותר, בעל השפעה רחבה על הקהילה והעולם, וכי בהתנהגותם הם יכולים לתרום לכך. הבנה זו מאפשרת להם לחוש שייכות ומשמעות וכן לפתח בהם (או להשיב להם) את תחושת השליטה והמסוגלות.

הילדים, שכולם מתגוררים באזור וחווים מזה שנים טרור מתמשך, לומדים לגייס משאבים אישיים ולהשיב לעצמם משאבים שאבדו במהלך האירוע הקשה באמצעות חשיפה לקיומם של חיים באדמה (מיקרוביולוגיה) ושימוש באפשרויות החדשות שנוצרו לצורך הנבטת זרעים והצמחת ירקות.

מבחינה חברתית, ואף בין־אישית, העבודה המשותפת לילדים, לגננות, לבני השירות הלאומי ולסטודנטיות לעבודה סוציאלית מדמה משפחה וקהילה, שבהן יש לכל אחד תפקיד וכל אחד תורם ליצירה המשותפת. העבודה הרב־גילית מעודדת לכידות חברתית ותורמת לשיפור החוסן הקהילתי והיכולת להתמודד עם אתגרי האזור. הכללת בעלי חיים במערך הטיפולי־נפשי מאפשרת לנצל את הדינמיקה הנוצרת בקשר אדם-חיה למטרות טיפוליות, לעיבוד סוגיות הקשורות לקשרים בהווה ובעבר, לזיהוי דפוסי התייחסות בסיסיים ומודלים פנימיים, לעבודה עליהם ולהצעת חלופות הסתגלותיות.

המוטו בחווה הוא: “אני חושב שאוכל, מאמין שיעזרו לי, אשמח שאצליח”. מוטו זה נשען על שלושה יסודות: קוגניטיבי = חושב שאוכל; חברתי = מאמין שיעזרו לי; ורגשי = אשמח כשאצליח.

הילדים ובני השירות הלאומי מבצעים בחווה עבודת כפיים. הם מערבבים שאריות מזון עם פסולת של בעלי החיים בחווה ומכניסים לתערובת תולעים אדומות. הקומפוסט שנוצר בעזרת ההעשרה של החיים האורגניים באדמה משמש להצמחה של חיים חדשים (צמחי גינה). הילדים, המגדלים ירקות למאכל, אוכלים (וגם “מעכלים”) את מה שהצמיחו וטיפחו ונהנים מפרי עמלם. התוצאה – “זהב טהור”. הילדים לא רק לומדים על התהליך ועדים לו (חלק גדול מהפעילות מתבצע במכלים שקופים), אלא שותפים פעילים בו מתחילתו ועד סופו.

(צילום: אלבום פרטי)

הפעילות והתהליך הכרוכים במיזם “מזבל לזהב” מאפשרים לחזות בצמיחה ובהתפתחות של הצמחים כמקבילים סמליים לצמיחה ולהתפתחות פיזית, רגשית וקוגניטיבית של הילדים. בצד החוויה הממשית של הבאת תועלת ותחושת ערך, חוויות אלו תורמות ליצירת משמעות, שהיא מרכיב חשוב בצמיחה פוסט־טראומטית. השיח שמתקיים במציאות, בתיווך בני השירות, הסטודנטים לעבודה סוציאלית והגננות, תורם לשינויים בתפיסה הקוגניטיבית ובחוויה הרגשית של הילדים ובכך מסייע לבניית חוסן אישי ובעקבותיו גם חוסן קהילתי, לכידות ותחושת שייכות ומשמעות, שמאפשרים אף הם צמיחה פוסט־טראומטית – שכן הילדים ובני הנוער מבטאים במהלך העבודה מצוקות שונות, כמו הימנעות, חרדות, כעסים, התכנסות וכדומה.

עוד קודם למלחמת חרבות ברזל, המציאות המורכבת של ילדי הגן בעוטף עזה קיבלה ביטוי מציאותי וסמלי בפעילות המתקיימת במרחב החינוכי־טיפולי שפותח בחווה. הפעילות מתייחסת לשני מישורים עיקריים: המישור הרגשי והמישור החברתי. במישור הרגשי – היכולת להביע כעס ועצב לצד אמפתיה, דאגה וחמלה; במישור החברתי – זימון אינטראקציות בין־אישיות המאפשרות רכישת מיומנויות חברתיות, במטרה להשיב משאבים שאבדו במהלך האירוע הטראומטי. כל אלה תורמים לביסוס תחושת ביטחון, מסוגלות, שייכות, רציפות, משמעות וצמיחה פוסט־טראומטית.

התקיים מחקר איכותני מלווה, שהתבסס על עקרונות הפנומנולוגיה. במסגרת המחקר, שלוש גננות רואיינו באמצעות ריאיון עומק חצי־מובנה. ניתוח הראיונות לפי השיטה התמטית העלה שלוש תמות מרכזיות: המתח הבלתי נפרד משגרת חייהם של הילדים; ההשלכות החיוביות של ההתערבות באמצעות בעלי חיים על ילדי גן; והיצירה של משמעות חדשה לאירועים כתוצאה משינוי בסכמות הקוגניטיביות, מה שתורם לצמיחה פוסט־טראומטית.

הערך המוסף של מעורבות הסטודנטים לעבודה סוציאלית ובני השירות הלאומי התבטא בתיווך בין המציאות לבין העולם הפנימי של הילדים ובמתן האפשרות לעיבוד רגשי לחוויות הבאות לידי ביטוי בטיפול בבעלי החיים ובצמחים. המרחב הייחודי של החווה אפשר לתהליך היצירתי של “מזבל לזהב” לסייע להחלמה ולצמיחה פוסט־טראומטית של ילדים באמצעות חלופות הסתגלותיות, כמו בתהליכים המתרחשים בטבע. עם תום המלחמה והשיבה של התושבים לעוטף, יהיה למסגרות הטיפוליות־חינוכיות תפקיד מכריע בסיוע להסתגלות לחיי שגרה.

לקריאת המאמר מהמלא, לחצו כאן

¹ המשפט נלקח מהשיר “מקום לדאגה” של יהונתן גפן, ושונה על ידינו עוד לפני ה־7 באוקטובר.

***

אתי רוזנבלום – החווה החינוכית־טיפולית, קיבוץ יד מרדכי. ettiroz5@gmail.com
משה הררי – החווה החינוכית־טיפולית, קיבוץ יד מרדכי. hziv@y-m.co.il
נועה מצרי – החווה החינוכית־טיפולית, קיבוץ יד מרדכי.noamatzri7@gmail.com
ד”ר לאה שלף – בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר. lshelef4@gmail.com