את ההתרגשות על פניו של מיקי ברקוביץ’ בפתחו של שער 9, שדלתו מובילה לכניסת השחקנים בהיכל מנורה מבטחים, קשה לפספס. כמעט שלושה עשורים חלפו מאז ברקוביץ’, שנחשב גדול הכדורסלנים הישראלים בכל הזמנים, תלה את הנעליים ונכנס בפעם האחרונה כשחקן בשערי ההיכל המיתולוגי בשכונת יד אליהו. הניצוץ בעיניו והתשוקה לכדור הכתום לא נעלמו גם היום, ועובדי ההיכל ועוברי האורח באים מכל עבר להגיד שלום כאילו מעולם לא פרש.
חיובים – פודקאסט הכדורסל של “ישראל היום” – פרק 68
שער 9 ומספר 9 נותרו מזוהים עם מיקי עד היום. בכניסתו להיכל, הוא נזכר בערגה בערבים שבהם היה יוצא אל הרחוב לאחר ניצחונות גדולים ומתקבל בכבוד של מלכים בידי מאות אוהדים, שביקשו ממנו לשמוע נאום ניצחון בסיומו של כל משחק.
שלל ציוני דרך רשם מיקי בקריירת הכדורסל שלו, ובשבת הוא יגיע לציון דרך נוסף גם בחייו האישיים – ויחגוג יום הולדת 70. בגיל שבו רוב האנשים נהנים מהשקט של חיי הפנסיה, ברקוביץ’ נמצא בתנועה מתמדת: “אני יכול לחזור לשחק”, הוא אומר בחיוך בראיון חגיגי ל”ישראל היום”, וכשהוא אוחז בכדור וצולף ללא קושי – נראה שלא הרבה השתנה. “זה כמו בית, לחזור הביתה. פה גדלתי. אני בן 70? לא יכול להיות”, הוא מוסיף בין קליעה לקליעה, והחיוך שעל פניו נראה לפתע כמבטו של הילד בן ה־17 שזה עתה עלה לבוגרים של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א.
“חלמתי לשחק על המגרש הזה”
ברקוביץ’ היה ונותר עד היום הסמל הגדול ביותר של הצהובים, זיכרון מתוק של ימים אחרים, כאלה שכבר לא יחזרו, עבור רבים מאוהדי הקבוצה הוותיקים. ימים שבהם היה ערוץ אחד בטלוויזיה, שחקנים ישראלים היו הכוכבים, והנאמנות והרגש לקבוצה השפיעו יותר מחופן דולרים. מיקי ברקוביץ’ של שנות ה־70 וה־80 היה סמל של דור שגדל עליו, ושמתבגר כעת לצידו. “במשך הרבה שנים הייתי יכול לעזוב את מכבי – אבל לא עשיתי את זה, ידעתי שמכבי היא הבית שלי. 16 שנים שיחקתי במועדון, ו־16 אליפויות לקחתי כאן. כילד קטן חלמתי לשחק על המגרש הזה, והמציאות עלתה על כל חלום”.
איך התחושה לשוב למגרש הזה?
“ההיכל הזה הוא הבית שלי, פה גדלתי. כשהתחלתי שיחקתי פה על בלטות עם נעליים קרועות, לא תנאים לכדורסל. אלוהים נתן לי את הכישרון, וכאן קיבלתי את הבמה”.
אתה זוכר את המשחק הראשון שלך כאן?
“בוודאי, הייתי שחקן מאוד צעיר בבוגרים של מכבי. משחק האימון הראשון שלי היה נגד נבחרת יוון. אני לא אשכח את היום הזה, כי בסיום המשחק בכיתי כמו תינוק על כך שזכיתי ללבוש את הגופייה הזאת בפעם הראשונה. המקום הזה נתן לי ליישם את הדברים שאני כל כך אוהב, ולשחק את המשחק שהוא החיים שלי. ההורים שלי רצו שאהיה מהנדס – הפכתי למהנדס על המגרש”.
התקופה הקשה שעוברת על המדינה הופכת את יום ההולדת החגיגי למאופק הרבה יותר: “כולנו חיים באותה המדינה, באותו המצב, והיום המצב לא טוב. אני מאוד מקווה שנצא מזה. מפעם לפעם מזמינים אותי לבקר פצועים, ואני מספר להם סיפורים ומנסה לשמח אותם. אני מקווה שהדברים יהיו טובים יותר בהמשך”.
“צריך שניים לטנגו”
ברקוביץ’, כאמור, נחשב הסמל של הצהובים עד היום, אבל הקבוצה האחרונה שלו בקריירה, שבה פרש, היתה דווקא הפועל ת”א. עם זאת, מ.י.ק.י היה ונותר קונצנזוס בצד הצהוב של העיר – וזה אולי סוד הקסם שלו, לצד הכישרון הלא מבוטל. הקשר של ברקוביץ’ עם הכדור הכתום ממשיך גם בימים אלו, כשהוא עוקב ומלווה את ילדיו ונכדיו שממשיכים את המורשת המשפחתית, גם הם במועדון הצהוב.
למרות היותו סמל שבדמותו וברוחו ייצג את מכבי ת”א, במועדון לא מצאו לנכון להיעזר בניסיונו ובכישוריו. את החלק השני של הקריירה שלו, זאת שמחוץ למגרש, הוא בילה הרחק מיד אליהו, למרות רצונו לסייע. אולי מפני שהיה גדול מהמשחק, אהוב ופופולרי כמו כוכב רוק בימים שבהם מדינה צעירה היתה נואשת להכרה ולסיבות לגאווה – היו מי שהעדיפו לא להשאירו במועדון.
ניכר שהדבר מכביד על ברקוביץ’ עד היום, גם אם לא יגיד זאת בפירוש. “המועדון הזה זורם בדם שלי, אבל צריך שניים לטנגו. אני לא רוצה לבקש טובות, ומאחל למכבי הצלחה. אני ממשיך לבוא למשחקים”, הוא אומר.
אתה מאמין שיכול לצמוח בכדורסל הישראלי של היום המיקי ברקוביץ’ הבא?
“אני מאוד אשמח לקחת בזה חלק, ולתרום לכדורסל הישראלי בחיפוש אחר הברקוביץ’ הבא ובעבודה עם שחקנים צעירים. אני בטוח שאפשר למצוא, ואשמח לתרום מהניסיון שלי ולצרף את החברים שלי – מוטי ארואסטי וטל ברודי. אני רוצה שנבנה פרויקט גדול שימצא את הכוכבים הבאים”.
