אלפים הגיעו היום (שני) לחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר סבא ללוות בדרכו האחרונה את סמל עוז דניאל, לוחם בגדוד 77, עוצבת סער מגולן (7) תושב העיר בן ה-19, שנחטף לעזה על ידי חמאס ב7 באוקטובר ואתמול הוכרז חלל צה”ל. עוז ז”ל הותיר אחריו זוג הורים, אמיר ומירב, ואת אחותו התאומה הדר.
“ילד יפה וטהור שלי – נלחמת עד הרגע האחרון כמו גיבור אמיתי” // צילום: שמואל בוכריס
אמו, מירב, ספדה לבנה בבכי: “אתמול, לפני שקיבלנו את ההודעה המרה מכל, היה לי חלום. ראיתי אותך עוזי שלי, זיהיתי אותך ישר בתוך ההמון. רצתי אליך וחיבקתי אותך חזק. היית כל כך יפה, ילד שלי, מסופר, מגולח וגאה. לבשת מדי צה”ל, בדיוק כמו בפעם האחרונה שנתתי לך חיבוק כשחזרת לצבא. היית יפה וטהור, ילד שלי”.
“אין מילים שיכולות לתאר את הקושי”
“היית ילד ערכי, אוהב אדם, שכבוד ההורים, סבא וסבתא וכל אחד היו נר לרגליך. אוהב מוזיקה ונגן גיטרה מחונן, והכל בשקט ובצנעה שכל כך מאפיינים אותך”.
“עם היוודע דבר חטיפתך בחרנו להסתכל רק על הצד האופטימי. האמנו שתחזור בריא ושלם כי מבחינתי לא היתה אופציה אחרת, אתה תחזור. אבל למעשה נודע לנו שנהרגת כבר ביום הראשון של המלחמה. אני מדמיינית את הכעס שהיה לך בזמן החטיפה. יכולתי לדמיין את המבט שלך, את תנועות הגוף שלך. נלחמת עד הרגע האחרון כמו גיבור אמיתי – וזו הסיבה שגרמה לך למות בקרב”.
עוד סיפרה: “אני זוכרת היטב כאילו זה קרה עכשיו, את השבועה שלך בטקס. זוכרת שצרחת במלוא הגרון, האמנת בכל ליבך בכל מילה. אכן, ילד שלי, נפלת בקרב בשלמות על הגנת המולדת. דאגת תמיד להעביר את המסר לכולנו שיש לך חובה להגן על הבית”.
“אני אמא לביאה ששומרת על הגורים שלה, אבל ברגע שנכחתי בטקס ההשבעה שלך הבנתי שיש פה משהו חזק הרבה יותר. הגנתי עליך כל השנים אבל הבנתי את הרצון העז שלך להגן על המולדת. אמשיך להילחם כאמא לביאה בכל נשמתי, אעשה את כל אשר לאל ידי להחזיר את הגופה שלך הביתה ולהחזיר את כל החיילים וכלל החטופים אלינו חזרה הביתה.
“הגנתם בגופכם עלינו, וזו החובה שלנו להחזיר אתכם הביתה. תמיד דאגת שאהיה רגועה ולהתקשר. היה חשוב לך כל הזמן לוודא שאנחנו בסדר”.
“איבדנו את עוז היקר והאהוב שלנו. אין מילים שיכולות לתאר את הקושי והתחושות”, ספד האב אמיר. “ארבעה וחצי חודשים של התמודדות, בידיעה שאתה חטוף, ומאבק אינסופי כדי לייצר אמונה, תקווה וסוף טוב.
“עוז אהוב שלי, תודה על הזכות להיות לצידך 19 שנים מדהימות, עם ילד רגיש, אוהב אדם ומכבד, מלא בסקרנות ושמחת חיים עם חדוות יצירה. תודה על רגעים קסומים, על גאווה ומשמעות אינסופית שדאגת להעניק לי כאביך. נוח על משכבך בשלום, ילדי. שמור עלינו מלמעלה ושלח לנו כוחות להתמודד.
“גיבורים נפלו ונופלים למען ארצנו היחידה ובמותם ציוו לנו את החיים. בואו ונחליט להיות ראויים להם ונקרא לאיחוד ולא לפילוג, לאהבת חינם ולדרך ארץ. גורלנו תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו”.
“לא הפסקתי לחכות שתחזור”
“אני לא יודעת איך להתחיל”, פתחה הדר, אחותו התאומה וספדה בדמעות. “מ-7 באוקטובר ועד אתמול בבוקר לא הפסקתי לדמיין את היום שבו עוז יחזור הביתה. דמיינתי את החיבוק, את החיוך הענק שלו על הפנים, איך שהוא ייכנס לאוטו עם המוזיקה שהוא אוהב בפול ווליום, וכשיגיע הביתה יחבר את הגיטרה למגבר ויתחיל לנגן”.
“אתמול הבנתי שהחלום והדמיונות האלה כבר לא יהפכו למציאות. עד עכשיו ניסיתי להימנע מלספר איזה בן אדם עוז. לא הבנתי איך הגיוני שאנשים יחשבו שהם מכירים את האישיות המדהימה והחייכנית שלו רק דרך זווית הראייה שלי. עוז הוא האחד שאכפת לו מכולם, כזה שידעתי שלא משנה מה יקרה – אני לא אצטרך לקרוא לו, הוא פשוט יהיה שם.
“עוז הוא הנכד הזה שתמיד מתקשר לסבא וסבתא ותמיד שואל ומתעניין. הילד שיושב בשולחן שישי ועושה פרצופים מצחיקים לכל בני הדודים בשולחן הקידוש. את אחי התאום והאהוב אני כבר לא אזכה לחבק, גם לא לריב איתו על האוטו בסופ”שים”.
עוד סיפרה: “בעוד שבועיים עוז ואני היינו צריכים לחגוג יום הולדת 20 ביחד, ובכנות, אני לא רואה את עצמי מצליחה שוב לחגוג יום הולדת בלעדיו – כי איך אפשר? אבל אני גם מכירה את אח שלי ויודעת שזה לא מה שהוא רוצה שיקרה, אז אני מבטיחה לנסות – לא רק לכאוב ביום הזה.
“בזכות עוז הכרתי משפחה חדשה, שלא בחרה להיווצר והנה נוצרה בכל זאת, משפחת החטופים. אז תודה עוז שבזכותך הכרתי אחים ואחיות שיישארו בחיים שלי גם כשלא תהיה כאן. משפחה שנמצאת איתנו כאן לאורך כל הדרך. לאורך כל התקופה עמדנו יחד כמשפחה. ההורים, המשפחה המורחבת, מחזקים ואוהבים זה את זה, וכך נמשיך – גם בשבילנו וגם בשבילך.
“בנימה אישית אגיד תודה לכל המשפחה הענקית שמלווה אותנו מההתחלה. עוז נולד לוחם וגרם גם לי להיות כזאת. אנחנו נמשיך להילחם עד הסוף – שעוז יחזור הביתה וגם כל שאר החטופים”.
