נעמי פולני ז”ל בחודשיה האחרונים: “זו לא המדינה שהכרתי”

“חביבי, מה פתאום החלטת לראיין אותי? לשם מה? מה כבר יש לי לומר? לא נחוץ לי פרסום”, אמרה לי נעמי פולני בשיחתנו האחרונה. למעשה, גם בפגישותינו הפרונטליות וגם בשיחותינו הטלפוניות, היא תמיד חזרה על כך, ותמיד ידעתי שהסוד לגרום לה להיפתח הוא לזרוק לה שמות מהעבר שהיא הכירה טוב מאוד כמו יהורם גאון, הגששים (שייקה לוי, גברי בנאי וישראל פוליאקוב) או חיים טופול.

“הממשלה הזו מייצרת רעש ופילוג”: אודי סגל במתקפה
מג”ב הו בידי בם בם: הכלב שסייע לחסל מחבל בגזרת שכם

ברגע שזרקת לה שם שהוא בעל משמעות מיוחדת עבורה – היא תמיד התראיינה, כל עוד המיקוד הוא על האישיות שעליה היא מדברת ולא עליה עצמה. “אם אתה כותב ומצטט אותי, תשתדל כמה שפחות להשתמש בציטוטים שלי במילה אני. זו אף פעם לא הייתי אני, אלא עבדתי תמיד בצוות, גם בצ’יזבטרון, גם עם הלהקות הצבאיות, גם בתרנגולים וגם בחמציצים”, הסבירה. “זה תמיד היינו אנחנו ולא אני. הבעיה איתכם, הדור הצעיר, היא שהאני שלכם יותר חשוב מהאנחנו, כשאתם לא מבינים שלולא האנחנו לא היה אני. הביחד זה משהו שעל בסיסו קמה המדינה ובשנים האחרונות הוא התפוגג וזה עצוב מאוד”.

בעברית מדוקדקת ומוקפדת ובסלנגים שמלווים אותה עוד מימי מלחמת השחרור ומהווים חלק מקסמה, פולני דיברה איתי בפגישה האחרונה על הכל חוץ מעל עצמה, ובכל פעם שטענה ש”אין לי יותר מדי מה לומר” – היא אמרה המון. בביתה שבמושבה כנרת, מקום מגוריה מאז 1977, הרחק מההמולה התל אביבית שהיא הייתה חלק בלתי נפרד ממנה בשנותיו הראשונות של הבידור במדינה, פולני מצאה את השלווה ואת השקט, מוקפת תמיד במשפחתה ובחברים טובים שעולים אליה לרגל כדי לגמוע את פניני חוכמתה, חיה בצנעה, נפעמת מהטבע וכועסת על השינוי שחל בחברה ובמדינה.

“הדור שנולד לפני קום המדינה היה דור שנורא נחמד היה להיוולד לתוכו”, סיפרה. “היו לנו תקוות, רעיונות, חדוות יצירה ועזרה של איש לרעהו. אני עצובה ממה שקרה למדינה, אני דואגת ויודעת שלא תשוב השלווה בנפשות האזרח, מאומה לא יחזור למה שהיה. אל תשכח שהרבה אנשים עזבו את הארץ או נולדו בחוץ לארץ, ולא תהיה להם את אותה הזריחה ואותה הנשמה שהייתה להם אילו נולדו כאן בארץ או אילו לא עזבו מעולם. זה כואב מה שקרה במדינה”.

 “הכל היה כל כך פשוט”

פולני נולדה בתל אביב ב־4 באוגוסט 1927 ליחיאל ולעדה פולני. סבה, ד”ר חיים חיסין, נמנה עם מייסדי תל אביב. “סבא שלי חיים חיסין, איש העלייה הראשונה, אמר להוריי עליי ‘הילדה מוזיקלית’ ובגיל 6 התחלתי ללמוד פסנתר אצל מורה אבל הייתי עצלה מאוד”, סיפרה. “אמא שלי הייתה מפצירה בי לתרגל את הנגינה בבית, ובכל פעם שהייתי מאבדת את המקום בתווים או מתבלבלת הייתי מתחילה להמציא צלילים כדי לא להפסיק המנגינה, כי אז אמי, שהייתה נחה בחדר השני, הייתה מבקשת אותי לנגן שוב מהתחלה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה”.

היא הלחינה שני שירים במהלך חייה: “על גדות הירקון”, שביצעה להקת גייסות השריון, ו”קח את לבי”, שכתב חיים חפר. האחרון הושרש עמוק בזמר העברי בביצועה של דרורה חבקין בסוף שנות ה־60, ובערוב ימיה פולני עצמה אף הקליטה אותו ביוזמת איש הרדיו נועם גילאור והמוזיקאי רמי הראל לרגל יום הולדתה ה־90, כמעין תיקון עוול היסטורי עבורה: “במשך שנים רבות הושרשה המילה ‘לך לעזאזל’ בפזמון, ולא אהבתי את זה, מה פתאום ‘לך לעזאזל?’. חיים חפר כתב בפזמון: ‘קח את לבי, זה לא נחוץ לי יותר, אחרי שבי בגדת – עליו אוותר’, ללא ‘לך לעזאזל’, זה מקלקל את משמעות השיר. זה בכלל שיר בדיחה שחיים (חפר) כתב למסיבת פורים בתחילת שנות ה־50”.

קשה להעיד שבמהלך הפגישה פולני דיברה בצורה כרונולוגית. באופן מאוד דומה לאופייה, היא ירתה משפטים לפי מצב הרוח שלה באותה דקה, מגלגלת סיפורים ללא רצף מסוים, אך עם הרבה ערגה לימים פשוטים יותר שהלכו ולא ישובו. “אתה רואה טלוויזיה? אני הפסקתי, אין שם מה לראות, זה שטחי”, אמרה. “פעם אנשים למדו על מנת ללמוד, לא בשביל תעודה. שחקנים היו יותר מחויבים ורציניים לגבי המקצוע והתוצאה הייתה בהתאם. אנשים למדו בשביל ללמוד ולא בשביל תעודה”.

פולני למדה משחק בתיאטרון אהל (“רציתי להיות שחקנית!”) ומחול אצל גרטרוד קראוס והתמקצעה באמנות הבמה. בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות, הצטרפה לפלמ”ח והייתה ממקימי להקת הבידור של הארגון – הצ’יזבטרון, על בסיסה קמו מאוחר יותר הלהקות הצבאיות. “חיים חפר, שהקים את הצ’יזבטרון, שאל את חבריו את מי כדאי לו לצרף ללהקה”, סיפרה. “דן בן אמוץ המליץ למשל על שייקה (אופיר), ושייקה המליץ עליי כי הוא ראה אותי במבחן במה בתיאטרון אהל. אחרי זה אני המלצתי על יואל זילברג שליווה את שייקה ואותי באקורדיון והתחלנו להופיע בשירים ובמערכונים כששייקה ואני שיחקנו. הופענו במשלטים, ולא פעם עשיתי גם תפקידים של בנים. לא הופענו בקו האש, למזלנו, הרגשנו מוגנים. הכל היה כל כך פשוט”.

בהמשך הצטרפו לצ’יזבטרון חברים נוספים כמו גדעון זינגר, שלמה בר שביט, זהרירה חריפאי, אוהלה הלוי ורבקל’ה קרמר. הלהקה פעלה עד שנת 1950 ובמסגרתה התפרסמה שירתה של פולני בשיר “היו זמנים” והדואטים שלה עם שייקה אופיר בשם “היי הג’יפ” ו”הפרוטה והירח”. “התוכניות היו מורכבות משירים ומערכונים ואחרי זה בלהקות הצבאיות אימצו את זה”, סיפרה. “היינו בלהקה חבר’ס שמה שעניין אותנו זה ליצור ולעשות ולא להתפרסם כמו שהיום הזמרים רוצים”.

עם פירוק הצ’יזבטרון החלה פולני לשחק בתיאטרון הקאמרי (“מלכת שבא”, 1951) ולמדה מוזיקה אצל הרברט ברין וריקוד אצל הכוריאוגרפית נועה אשכול. בהמשך הפכה לבמאית להקות צבאיות ובמסגרת עבודתה עם להקת פיקוד הצפון, להקת גייסות השריון ולהקת הנח”ל הייתה אחראית גם על ההעמדה והעיבודים הקוליים. “באותה תקופה עבדתי גם עם להקת פיקוד הצפון ולהקת גיסות השריון, ומכל להקה שאבתי השראה והכרתי כישרונות צעירים נהדרים”, אמרה. “עבדנו על ההעמדות, תנועות גוף ופנטומימה, ובעיקר התמקדנו בהפיכת השיר להצגה של ממש”.

“הייתה חדוות יצירה”

בשנת 1960 פנו אל פולני כמה מיוצאי להקת הנח”ל – יהורם גאון, ישראל (פולי) פוליאקוב, עמירם ספקטור, תובל פטר וחנן גולדבלט וביקשו ממנה להמשיך לעבוד איתם בהרכב אזרחי חדש. “לא תכננו מראש שההרכב הראשון יכלול רק גברים”, הסבירה. “רוב הפזמונים שהושרו אז בלהקות הצבאיות היו סולואים של גברים, אז זה פשוט יצא כך. לצד החבר’ה מלהקת הנח”ל פניתי לעוד חיילים מלהקות צבאיות שונות שעבדתי איתן וכך הצטרפו גם שייקה לוי מלהקת פיקוד המרכז וצבי גרטל ויוסי צמח מלהקת גייסות השריון”.

לאחר שקיבצה מספר יוצאי להקות צבאיות, קיימה פולני את החזרות עם ההרכב תחילה בביתה בשכונת נווה צדק בתל אביב, ובהמשך בבית השריון בשדרות ירושלים ביפו. “בזמן החזרות אף אחד לא קיבל תשלום – לא הם ולא אני. לא היה לנו מאיפה”, אמרה. “אבל לא היו טרוניות. הייתה חדוות יצירה. היינו עושים חזרות מהבוקר עד אחר הצהריים המאוחרים. שעות רבות”.

בעצת ידידה דן בן אמוץ קראה פולני ללהקה בשם התרנגולים. “כשסיפרתי לדן על הלהקה החדשה המורכבת משמונה גברים, הוא אמר ‘גבר זה גם תרנגול, אז תקראו ללהקה התרנגולים”, סיפרה. “כך היה. לקחתי ללהקה שירים שאהבתי ושידעתי שאפשר לעבוד עליהם. כך למשל לקחנו את ‘אוהבי הטבע’ ו’אליפלט’ של להקת גיסות השריון, את ‘ערב במסחה’, שביצעה להקת בצל ירוק, ‘חולשה של בת’, ששרה להקת הנח”ל ו’אין כמו יפו בלילות’, ‘כבוד עצמי’ ו’זאת מרחוב פנורמה’ של רביעיית מועדון התיאטרון. והיו גם שירים שביצענו ובהמשך החלטנו לוותר עליהם”.

התוכנית הראשונה של התרנגולים זכתה להצלחה מסחררת ובשנת 1961 יצא אלבום הבכורה המופתי של הלהקה. בשנת 1962 החלה פולני לעבוד עם התרנגולים על תוכנית שנייה, הפעם ללא יהורם גאון, חנן גולדבלט, צבי גרטל ויוסי צמח. במקומם הצטרפו גברי בנאי, נגן הקלרינט יגאל קלאוס, ליאור ייני ושתי יוצאות להקת הנח”ל – עליזה רוזן ודבורה דותן. “בתוכנית השנייה עבדנו על שירים מקוריים שנכתבו ללהקה במיוחד ולא על גרסאות כיסוי, ולכן התאמנו את התפקידים גם לנשים”, נימקה פולני את התגבור הנשי.

במתכונתה השנייה עבדה הלהקה על השירים “הכל זהב”, “כשאת אומרת לא”, “ככה סתם”, “שיר אהבה חיילי”, “יוסי, ילד שלי מוצלח” ו”שיר השכונה”, שהפך להמנון שנות ה־60 והחזיק בתואר השיר הארוך ביותר בתולדות הזמר העברי (6:27 דקות). שירים נוספים שבוצעו על ידי התרנגולים בהופעות אך לא יצאו בתקליט הרשמי היו “פנס בודד” ו”השמלה הסגולה”. תוכנית זו הצליחה אף היא מאוד ו”שיר השכונה” אף זכה בתואר “שיר השנה”. חרף זאת, הלהקה התפרקה זמן קצר אחרי צאת התקליט. “היו לכל אחד מטרות אחרות מלבד התרנגולים”, אמרה פולני. “זה טבעי ולגיטימי אז החלטנו לגמור את זה יפה”.

במהלך העבודה על התוכנית הזו ניצת הרומן בין פולני בת ה־36 לייני בן ה־27 – והם נישאו. לימים הפכו הורים לבן ולבת – יותם (יליד 1964) ואיה (ילידת 1968). “אני לא אוהבת לדבר הרבה על אנשים שאינם אבל ליאור היה אדם נחמד, לבבי ועם קול זהב”, התייחסה כששאלתי על אודותיו. “היה לו גוון קול שאי אפשר להגדיר, כישרון ייחודי”. הזוג התגרש בתחילת שנות ה־70 אך השניים שמרו על קשר טוב לאורך כל השנים עד פטירתו של ייני ב־2021.

ב־1966 החליטה פולני לנסות להחיות את רוח התרנגולים בלהקה חדשה שהקימה בשם החמציצים. היא צירפה את ליאור ייני, דבורה דותן, עליזה רוזן וצבי גרטל, ובמקביל הקימה חבורת נגנים שכללה את יגאל קלאוס (קלרינט), בנו הודס (בס), אהרל’ה קמינסקי (תופים), הרצל בודינגר (אקורדיון) ועודד ייני (חליל צד). הצגת הבכורה עלתה ביוני 1967, סמוך למלחמת ששת הימים, וכעבור שנת פעילות אחת התפרקה הלהקה. שיריה תועדו על גבי תקליט וכמה מהם הפכו לקלאסיקות, על אף שנכשלו בזמן אמת: “הצופים והצופות” (צ’רלי קצ’רלי), “מיהו המיילל ברוח”, “מישמיש” ו”מרפסות”. “החמציצים הייתה ברמה אמנותית הרבה יותר גבוהה מהתרנגולים”, הסבירה את הכישלון, “הבעיה הייתה שהתוכנית עלתה בזמן מלחמת ששת הימים, העיתוי לא היה טוב”.

לאורך שנות ה־70 וה־80 שימשה פולני כמעבדת מוזיקלית במספר תוכניות רדיו בקול ישראל ועסקה בהוראת מוזיקה ובבימוי אירועים שונים באזור מגוריה בעמק הירדן. בשנת 1998 אף יצרה את המופע “התרנגולים חוזרים”, שבו השתתף בין היתר בנה יותם ייני.

בשנת 2019 זכתה בפרס ישראל בתחום התיאטרון והמחול. “אני עד היום לא עושה עניין מהפרס, מה נחוץ לי הפרס הזה? הוא תורם לי באיזשהו אופן?”, הגיבה לשאלתי על איך זה מרגיש להיות כלת פרס ישראל. “אני לא חושבת שלהיות כלת פרס ישראל נותן לי יתרון יותר מאחרים במכולת. אני עדיין יוצאת לצוד פרנסות. הערך האמיתי של הפרס הזה הוא רק סכום הכסף, שזה משמח ומספק לי הקלה לכמה חודשים – וזהו. אני מקבלת באהבה ובכבוד את ההערכה, אבל אל נא תשכח שזה המקצוע שלנו, מקצוע שבו שומעים ורואים אותנו. מבחינה כלכלית אני מסתדרת, עוזרים לי. עשיתי כל מה שיכולתי, שילמתי לימודים לילדיי, שמתי בצד חיסכון ואכלתי הכל. אין לי פנסיה וקצבת הזקנה לא מספיקה, אז אני מסתדרת עם מה שיש, ולא מתלוננת”.

הפגישה בינינו התקיימה זמן קצר לפני מאורעות 7 באוקטובר, כשהשסע החברתי במדינה היה בשיאו. “יושבים בממשלה בורים אנאלפביתים וזה מקומם, זו לא המדינה שהכרתי”, אמרה. “נתניהו נוהג בעריצות, גוזר גזירות, מחליף שרים לפי מזג פוליטי, המדינה במצב עגום וזה מפחיד ומעציב אותי. הקהל אוהב לסגוד ותראה איך סוגדים למנהיג הממשלה שלנו. הם סוגדים לעצמם ומפחדים שיאבדו את המשכורת שלהם. ההנהגה צריכה להתחלף. אני אשכנזייה, שמאלנית ובוגדת. אני מהזן הזה”.

את שלמה עם ההחלטות שלך בקריירה?
“בוודאי, איזו שאלה? בוא נפסיק את הראיון, אני לא רוצה לסכם שום דבר, לא אוהבת לנבור בעבר שלי. להתראות חביבי”.

להתראות, נעמי, ותודה