זאת הפעם הראשונה שנוגה וייס בת ה-18 מוכנה לספר על מה שעברה משפחת וייס באותו בוקר נורא של 7 באוקטובר, ועל הרגעים המצמררים שעברה בשבי חמאס. היא מספרת על 50 הימים שבהם הייתה חטופה בעזה, על המחבל שרצה שתתחתן איתו ותגדל את ילדיו, ועל הפגישה המרגשת עם אמה – כשכבר הייתה בטוחה שהיא היחידה שנותרה בחיים מבני משפחתה.
שוחררה משבי חמאס לאחר 50 ימים, נגה וייס | צילום:
חדשות 12
רק אחרי שחזרה נוגה מהשבי, לצד אמה שירי, היא הבינה מה עלה בגורלו של אביה אילן. “ביום ה-86 אמרו לנו שהוא נרצח בקיבוץ והגופה שלו נחטפה לעזה”, היא מספרת על אביה, שהיה בצוות החירום הישובי ויצא לפתוח את הנשקיה בקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר, ונעלם. המידע על גורלו נקבע לפי סרטון שצולם בעזה וכן מממצאים נוספים שנאספו בקיבוץ.
עתה, חמישה חודשים אחרי, נוגה מוכנה לספר על החטיפה מהממ”ד בביתה וכיצד הופרדו נוגה ואמה באימת מוות. היא מספרת כיצד מיטל ומעיין אחיותיה הגדולות ניסו לעזור לה כשהייתה לבדה, מוקפת בעשרות מחבלי חמאס: “הייתי מתחת למיטה כשראיתי את אימא שלי נחטפת. אחיות שלי ייעצו לי לצאת החוצה ולברוח, אבל כשיצאתי היו מחבלים בכל האזור רצים ועל אופניים, אז התחבאתי בשיחים”.
“אחד מהם יצא מהחדר וחזר עם אקדח”, עדותה של נגה וייס | צילום:
חדשות 12
לאחר שמצאה מסתור באחד השיחים הסמוכים לביתה בבארי, אחד המחבלים הבחין בנוגה, משך אותה מתוך משם והושיב אותה על הריצפה: “מסביבי היו יותר מארבעים מחבלים, כולם מפנים אליי קלצ’ניקובים ולידי גופות של אנשים שאני מכירה”, היא תיארה. “ואז הם מכניסים אותי לרכב ואנחנו נכנסים לעזה, המונים, ילדים ומבוגרים צועקים ומריעים, מכניסים ידיים אל תוך הרכב כדי למשוך לי בשיער. לא הבנתי למה לא יורים בי פשוט”.
נוגה מוחזקת בשבי באותה נקודת זמן לצד מורן סטלה ינאי, וכשחלון מתנפץ מעליהן בגלל הפצצה של בניין סמוך – מעבירים אותן למקום מסתור אחר: “כל הזמן מעבירים אותנו בין מקומות, מלבישים על הראש שלנו חיג’אב, ומחזיקים לנו ידיים כאילו אנחנו נשואים – כדי שלא יחשדו”.
“אמר שכולם ישתחררו ואני אתחתן איתו ואשאר בעזה”, עדותה של נגה וייס | צילום:
חדשות 12
במהלך 50 הימים שבהם הייתה נוגה וייס בשבי היא נזכרת כי המחבלים הביאו לפעמים קלפים כדי לשחק עם החטופות: “אמרתי שאעשה הכל, גם לשחק איתם קלפים כדי שלא ירו בי. אבל מצבי הרוח שלהם השתנו כל הזמן, לפעמים שיחקו איתנו קלפים וצחקו, אבל אז אם מישהו אמר מילה לא במקום – אחד מהם יצא פתאום מהחדר וחזר עם אקדח”. נוגה מדגישה שהיא ושאר החטופות היו בזהירות מתמדת, “לא ידענו מה יעצבן אותם, המחשבה שנמצאת תמיד בראש היא לרצות אותם כדי להישאר בחיים”.
המחבלים הרבו להפעיל על נוגה טרור פסיכולוגי ולהאשים אותה, “אחד מהם אמר שהוא מורה בבית ספר יסודי ושארץ ישראל שלהם, שהיא תחזור להיות שלהם, שהעפנו אותם מהבית שלהם ושאנחנו לא בסדר”, היא תיארה.
אבל אז באחד הימים נוגה מועברת לבית חדש והיחס אליה משתנה. מביאים לה ולחטופות האחרות אוכל, “פתאום נכנסת לתוך הבית מישהי ערביה עם חיג’אב”, נוגה מספרת בהתרגשות ובולעת את רוקה, “לוקח לי קצת זמן להבין שמי שאני רואה זו אימא שלי. לא ידעתי שהיא בחיים והיא לא ידעה שאני בחיים, זו בכלל לא סיטואציה שעברה לי בראש. אני הייתי בטוחה שנשארתי לבד”.
“ערביה נכנסה לחדר. לקח לי זמן לזהות שזו אמה שלי”, עדותה של נגה וייס | צילום:
חדשות 12
עד מהרה נוגה מבינה שלא בכדי הביאו לשם את אימה שירי. אחד ממחבלי חמאס הביא אותה כי רצה לקבל את אישורה לנישואין של נוגה עימו: “הוא אמר שהוא רצה שיאחדו ביננו בשביל שהיא תיתן לו את האישור, הוא ממש הביא טבעת, ואמר לי ‘כולם ישוחררו ואת תישארי בעזה – את תינשאי לי ותביאי לי ילדים. הוא שאל את אימא שלי אם היא מאשרת”.
“אז ניסינו לצחוק צחוק מזויף כדי שלא יירו לנו בראש”, נוגה משחזרת את אותם רגעים דרמתיים, “עד שאימא שלי התעצבנה עליו וצעקה עליו ואמרה שהיא לא מוכנה”, סיפרה אחותה. ומה קרה מאז הסירוב של האם? נוגה מספרת כי כל לאורך כל אותם ימים חשה את הסיכון באוויר מצד אותו מחבל: “הוא הביא טבעת רק ביום ה-14, הוא נשאר איתנו עד היום ה-50, והוא המשיך לומר לי שאני נשארת פה איתו בעזה, גם אחרי שכולם ישתחררו, ואני אגדל את הילדים שלו”.
“אלו לא סתם חמישים ימים, בכל יום יש את המחשבה שלא יצטרכו אותי יותר ויירו בי, זה עדיין מלווה אותי לכל מקום”, נוגה אומרת ועוצרת את דמעותיה, “אני עדיין תמיד מחפשת איפה אפשר להתחבא, תמיד חששנו שהם יפתחו את החדר הנעול שבו ישנו ויירו בנו”.
נוגה מתוודה על הקושי להתאבל על קרוביה בעת שהחטופים עדיין מוחזקים בעזה: “אימא שלי איבדה אח ואחיין, איבדנו את אבא שלנו, אבל אנחנו לא מצליחות להתאבל כי אני חושבת כל החטופים, על מה שהם עוברים, זה לא הגיוני. אני לא מבינה איך אפשר לשרוד 200 ימים – לפעמים היינו על חצי ליטר מים למשך יומיים”.
“אנחנו כבר חצי שנה בשבעה באוקטובר – עכשיו אין לחץ צבאי וגם אין עסקה, אבל ממשיכים להביא להם סיוע הומניטרי. עד מתי נחכה? עד מתי? שיהיו 133 רון ארדים?”, שואלת נוגה, שסיפורה הבלתי יאומן מעלה מחשבות קשות מאד על מצבם של החטופים שנמצאים כעת בעזה.
נוגה ואחותה עדיין לא יודעות אם ישבו לחזור לבארי: “לא ארגיש לגמרי בטוחה פה אף פעם וכנראה שגם לא ארגיש ככה באיזשהו מקום בארץ. אמא שלנו אמרה שהיא לא תחזור לגור כאן”. עוד זמן קצר צפויה נוגה להתגייס לצבא, זה שלא היה שם כדי לשמור עליה ועל משפחתה באותה שבת שחורה: “יש כעס על הצבא, אבל בעיקר חוסר אמון”, היא אומרת. השתיים חותמות את הראיון בדרישה להשבת החטופים והחטופות: “לפחות נסיים את זה הכי טוב שאפשר ונציל משם את כולם”, הן קוראות.
