אחרי שהוחלט לקנוס את הפועל ירושלים ב-200 אלף ש”ח בגלל שעלתה למשחקים הראשונים שלה אחרי פרוץ המלחמה ללא הזרים שרשומים בקבוצה, הקבוצה מהבירה ערערה והיום (ראשון) פורסמה ההחלטה בנושא הערעור.
בית הדין העליון של איגוד הכדורסל החליט להמיר את ההיטלים שהטילה המנהלת על הפועל ירושלים בהיטלים על תנאי. בנוסף, בעניין קאדין קרינגטון שהורחק במשחק נגד מכבי ת”א, הוחלט להסתפק בקנס כספי בלבד בסך 12,000 ש”ח.
הפועל ירושלים טענה בערעור לשלוש טענות מרכזיות: טענת פסלות מנהלית – אי קיום שימוע, העדר תשתית עובדתית והעדר הנמקה ואי סבירות קיצונית ומקפחת – המערערת לא הפרה את הוראה התקנון ובטלות בשל אי עמידה בעיקרון החוקיות.
בפסק הדין נכתב בין היתר: “אין לומר שלא התקיימה תשתית עובדתית שהקימה בסיס לעיצומים שהוטלו. זו עובדה שאינה שנויה במחלוקת שהקבוצה לא התייצבה בהרכב שכולל את שחקניה הזרים לשני המשחקים הראשונים של העונה. ההחלטה אמנם לא נומקה במקורה אך נומקה היטב, לרבות ההצדקות לה, בהחלטה שניתנה בעקבות השימוע”.
“נראה שהמערערת עשתה כמיטב יכולתה כדי לשכנע את שחקניה הזרים ומאמנה לשוב ארצה. המערערת גם הסבירה לראשי המשיבה את מצב הדברים והבהירה כי הקבוצה תאלץ, ככל שיחודשו משחקי הליגה, להופיע למשחקים ללא אותם שחקנים זרים”.
“דומה שלמערערת היה עניין רב לשחק בהרכב החזק ביותר. המשיבה, לא נתנה דעתה כראוי לכך שחוסר הצלחתה של המערערת להשיב את שחקניה ארצה, אינו נובע ממחדל שלה, כי אם מקושי אובייקטיבי. המשיבה לא הצביעה על מניע או גורם שמכוחו נוצר למערערת אינטרס לשחק בהרכב חלש, להפסיד משחקים ולפגוע בסיכוייה להיאבק על התארים – כפי שהיא עושה בכל שנה”.
“נטען שההחלטה היא בבחינת הוראה תקנונית חדשה שכוללת עיצומים (סנקציה). כמוה כדין עונשי שתחולתו לעתיד (אקטיבית או פרואקטיבית) ולא לעבר (רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית). מכאן שצריך לחול הכלל ש’אין עונשין אלא אם כן מזהירין’. ניתן לומר שההחלטה הקימה היטל על נסיבות שקודם לכן לא הוגדרו כבסיס להטלת עיצום. מבחינה זו ההחלטה יצרה כלל (נורמה) שתחולתו רטרואקטיבית. על דרך הכלל גיבוש נורמה עונשית בעלת תחולה רטרואקטיבית אינו רצוי כלל ועיקר ובעיני רבים נורמה כזאת אינה חוקית”.
עוד נכתב: “עובר לקבלת ההחלטה כבר היה ברור שהמערערת הצליחה להחזיר לישראל את השחקנים הזרים והיא אף שילבה אותם במשחק שקדם להחלטה. כיוצא בזה נראה שעד למתן ההחלטה ספק נגרם נזק של ממש לליגה. לפיכך אם היה קיים עדיין, בעת מתן ההחלטה, חשש שמסיבות שונות המערערת תסיג לאחור את המציאות בעניין הזרים ותאפשר להם לחזור למקום שהותם בחו”ל, די היה לה למנהלת בהטלת עיצום מותנה. מהלך ברוח זה תועלתו כפולה: מצד אחד יש בו כדי לשרת את מטרת ההרתעה ואת מניעת התגבשותו של נזק תדמיתי ואחר לליגה ומצד שני היה בו כדי למנוע את התחושה הקשה של הפעלה לאחור של עיצום באופן שפוגע בציפיות של הקבוצות בכלל ושל המערערת בפרט”.
ההחלטה: “לא נפל בהחלטה פגם שיש בו כדי לפסול אותה. ניתן לראות את ההחלטה נשוא הערעור ככזו שמתיישבת עם הוראות התקנון וניתן להבין את הגיונה בנסיבות המיוחדות שהיו, במצב החריג והנדיר שהיה (ושעדיין, לצערנו, נמשך בעוצמה אולי פחותה). בהתחשב בהתנהלותה של המערערת, בעובדה שלא היה לה, בין היתר, שום אינטרס או מניע שלא לשחק בהרכב החזק ביותר ראוי היה לקבוע את ההיטלים כהיטלים מותנים”.
“חיוב המערערת בתשלום, כפי שנקבע, פוגע, בין היתר, בתחושת הצדק ואינו משרת כל מטרה הרתעתית לאור המצב הנדיר ששרר והתנהלותה של המערערת. המערערת פעלה באופן הכי מקצועי שאפשר ואסור שבנסיבות כאלו היא תיענש באופן שנקבע. בהיסמך על תקנון בית הדין העליון, אנחנו מורים להמיר את ההיטלים שנקבעו להיות מוטלים בפועל, להיטלים על תנאי שתחולתו עד לסיום עונת המשחקים הנוכחית”.
