כאשר מלחמות מתארכות, בייחוד כשהן כרוכות במרחץ דמים, מתחוללת הקצנה אצל כל הצדדים הפועלים. זו תכונתן הבלתי נמנעת של מלחמות ארוכות, בוודאי בזמן המודרני, זאת אומרת, לפחות מאז שלהי המאה ה-18.
● המלחמה שאיש לא התכוון להתחיל ואיש לא יודע איך לסיים
● המל”טים שאיראן סיפקה לרוסיה חוזרים לישראל קטלניים יותר
דוגמא קלאסית הייתה מלחמת העולם הראשונה, המעוררת את עיקר האסוציאציות ההיסטוריות אצל אלה המתבוננים במלחמת רוסיה באוקראינה. רוב הארצות שנכנסו אליה היו שמרניות, פוליטית וחברתית. משטריהן נחשבו חזקים דיים להגן על הסדר הקיים. אבל ארבע שנים ויותר של הקזת דם בלתי פוסקת ו-14 מיליון חיילים מתים טאטאו שלוש קיסרויות ממפת אירופה ונתנו את האות למהפכות חברתיות רדיקליות ולמלחמות אזרחים. השינויים לא התחוללו רק אצל הצדדים המפסידים. שנה אחת לאחר מלחמת העולם השנייה ניתנה זכות בחירה לנשים באמריקה ובבריטניה. בזו האחרונה התחילה שקיעתה הפוליטית והכלכלית של האריסטוקרטיה.
רוצה לומר, המלחמה הזו, שאנחנו מציינים עכשיו את יום השנה השני לפתיחתה, לא תסתיים ביום שבו ישבות הנשק. יהיו לה תוצאות ארוכות טווח, בוודאי ברוסיה ובאוקראינה, אבל גם מעבר להן. התוצאות לא יהיו רק צבאיות, כלכליות ודיפלומטיות. הן יהיו גם תוצאות של תודעה ושל הכרה. הן ישפיעו באופן לא ידוע על האופן שבו עמים תופסים את עצמם. במובן הזה, אם מותר לנו לשאול ביטוי פופולרי מאולפני הטלויזיה הישראליים, מהפכה של ‘קונספציה’ עומדת להתחולל.
מניפסט 5,000 המלים
רוסיה מנוסה במהפכות קונספטואליות. המהפכה הבולשביקית של 1917 הייתה האמא של כל הקונספטואליות. מנהיגה, לנין, התנגד למלחמת העולם הראשונה לא מפני שהיה פציפיסט, אלא מפני שהוא רצה למהר ולתעל אותה אל מלחמת מעמדות. את מלחמת החפירות בין צבאות לאומיים יריבים הוא רצה להחליף במלחמת אזרחים. מבוקשו ניתן לו לבסוף. באמצעותה, הוא חיסל מעמד שלם ברוסיה, וגזל ממנה את היכולת להתפתח באופן טבעי, אולי לכלל חברה תעשייתית מודרנית, אולי אפילו אל פורמט כלשהו של ליברליזם מערבי. אולי.
לפני חודש, ב-21 בינואר, מלאו מאה שנה למות לנין. זה תאריך הראוי לציון ברשימה על מלחמת אוקראינה, מפני שצילו של לנין התארך על הקרמלין בחודשים שקדמו למלחמה. לנין התפעם כאובססיה אצל ולדימיר פוטין. מה לקולונל הקג”ב לשעבר ולדיקטטור המייסד של ברית המועצות? ובכן, ההנדסה האתנית, הגיאוגרפית והפוליטית של לנין העניקה לפוטין, לפחות בעיני עצמו, את ההצדקה לצאת למלחמה.
רוסיה יצאה למלחמה על יסוד מניפסט. חיבר אותו פוטין בכבודו ובעצמו, 5,000 מלה, בקיץ שקדם למלחמה. עצם הצורך במניפסט היה מעניין. אפשר להבינו בקונטקסט של תרבות והיסטוריה רוסית, ואפשר גם להבינו בקונטקסט של רודנים, הלהוטים להצדיק אקט של אלימות ושל שרירות לב.
פוטין טבל את אומצת ההצדקות שלו ברוטב סמיך של היסטוריה. על פיו, אוקראינה לא רק סיכנה את ביטחונה הלאומי של רוסיה, מפני ששאפה להצטרף אל המערב; היא זייפה את ההיסטוריה הרוסית, וגזלה מרוסיה את אופיה ואת מורשתה. והכול היה תוצאה של מזימות לנין והבולשביקים. אבי המהפכה, שתמונתו היתה תלויה על כל קיר בברית המועצות במשך כמעט 70 שנה, התנקש ברוסיה. הוא חילק אותה לרפובליקות, שרובן הגדול לא היו ולא נבראו, אלא היו פרי דמיונו ונכלוליו.
אגב, למרבה הנוחיות, פוטין לא כרך את סטאלין בתרחיש הזה, אף כי סטאלין היה יד ימינו של לנין בעיצוב הגבולות הפנימיים של המדינה הסובייטית; סטאלין העניק את הבסיס הרעיוני להפיכת הקיסרות הרוסית מ”בית סוהר של לאומים” ל”איחוד חופשי של עמים”. פוטין לא קרא את רוחו של סטאלין לסדר, מפני שסטאלין הוא מופת ההשראה למדינת המשטרה שהוא הקים.
לנין ו”המצאת אוקראינה”
את לנין היה קל יותר להעמיד למשפט ההיסטוריה גם מפני שפולחן לנין דעך, וגם מפני שלנין הפיק זרוּת והתנשאות אינטלקטואלית. פוטין הטיל על לנין את האחריות ל”המצאת אוקראינה”. עד שלנין מתח גבולות על המפה, וקרא לה “הרפובליקה האוקראינית הסובייטית הסוציאליסטית”, אוקראינה הייתה קיימת לכל היותר בדמיונם של אוסף אינטלקטואלים רומנטיים, או אופורטוניסטים, או סוכנים של מעצמות זרות. אמנם הייתה מדינה אוקראינית קצרת ימים במהלך מלחמת האזרחים הרוסית, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. אבל לא היה לה כל בסיס פוליטי או היסטורי, על פי פוטין.
בעיניו, ובעיני מקורות ההשראה הרעיוניים שלו, האוקראינים הבדויים מלב הם רוסים לכל דבר, בשר מבשרה של רוס הקדושה, המדינה המזרח-סלאבית הראשונה שקמה לפני אלף שנה ויותר סביב קייב. צוק העתים אמנם הפריד את תושביה משאר רוסיה בגלל חולשת המדינה הרוסית, אבל הם התחילו לחזור הביתה עוד באמצע המאה ה-17, באקט שאגב נגע אלינו במידה רבה: מרד הקוזאקים של חמיילניצקי נגד שלטון פולין באוקראינה, שבו נשחטו רבבות יהודים (מאורעות ת”ח ות”ט). פוטין הקדיש פסקאות שלמות בפמפלט שלו לחמיילניצקי.
כמובן, פוטין לא הקדיש יותר ממשפט אחד לעובדה שדרום אוקראינה וחצי האי קרים היו שייכות במשך מאות שנים לטורקים-טאטארים, עם מוסלמי, עם קשרים הדוקים לאימפריה העות’מנית. לא הייתה לרוסיה שום זכות היסטורית בחצי האי קרים, שעל בעלותה עליו היא מוכנה עכשיו להגן אפילו בנשק גרעיני.
מדהים לעמוד על דרגת הפרטנות, שבה נשיא רוסיה מילא את המניפסט שלו בגינויים לממשלות ולאישים מן המאה ה-16 עד שלהי המאה ה-20. אין מנוס מלחשוב את מהלך המחשבה הזה לכפייתי, ביטוי של תסביך משיחי מצד מנהיג בסוף הרבע הראשון של המאה ה-21, המאמין שמשימתו היא לתקן עיוותים ששורשיהם בסוף ימי הביניים ובתחילת העת החדשה.
בעיניו, העיוות הגדול ביותר היה מעשי ידי לנין. האיש, אשר בני דורו של פוטין גדלו על פולחן הקדושים שלו, היה בעצם רב-הבוגדים, הקושר הגדול נגד אחדותה של רוסיה. בעצם הקמתה של ברית המועצות וחלוקתה לטריטוריות לאומיות, לנין הניחה פצצת זמן. המרעום תקתק 60 שנה ויותר. הפיצוץ היה”מצעד הריבונויות” של עמי האימפריה, שדרשו להיפרד ממנה. לרגל חולשתה האיומה של רוסיה – לא היה לה ולדימיר פוטין – 14 רפובליקות אתניות יצאו בדלת הלא נעולה, וטרקו אותה.
לא זו בלבד שלנין “המציא” את אוקראינה, אלא הוא סיפח לתחומיה שטחים שלאוקראינים עצמם לא היתה תביעה עליהם, מפני שהם היו מיושבים בדוברי רוסית. לא ניכנס לשאלת הלשון, אבל נרמוז שהרוסים מקלים ראש בעצם קיומה של לשון אוקראינית נפרדת.
למחוק אותה מן המפה
הכחשת הלאומיות האוקראינית לא התחילה בימי פוטין. המשטר הצארי רדף בחמה שפוכה כל גילוי של לאומיות כזאת במאה ה-19, ואסר את הלשון האוקראינית. האיש הנחשב למשורר הלאומי של אוקראינה, טאראס שבצ’נקו, נשלח באמצע המאה ה-19 למחנה כפייה לשבע שנים, ומת זמן קצר לאחר שחרורו. אכן, לא חסרו בני דמות של אלכסיי נבלני בהיסטוריה הרוסית.
לא זו בלבד שהאוקראינים הם המצאה המנוגדת להיסטוריה, אלא שלפי פוטין הם לוקים בחטא הכפול של לאומנות ושל “נאציזם”. הבסיס הרעיוני והמעשי של אוקראינה הוא “נאצי”, בעיני איש שמשטרו מתאפיין בשורה של תכונות פשיסטיות, כולל דיכוי מסיבי ורצח יריבים פוליטיים. יעד מרכזי של מלחמת פוטין הוא אפוא ה”דה-נאציפיקציה” של אוקראינה, שעניינו מחיקת כל רמז של הכרה לאומית.
מניפסט המלחמה של פוטין היה גלוי וכן. שליט רוסיה חשב שהארץ שאליה עמד לפלוש אינה ראויה להתקיים; שהיא זיוף היסטורי; שהיא שייכת לרוסיה. בהיסטוריה המודרנית יש מעט מאוד דוגמאות לפלישה של ארץ אחת אל שכנתה שעל מנת למחוק אותה מן המפה. היטלר התכוון למחוק את פולין. הוא הואיל להשאיר רמזים של קיום לאומי לצ’כיה, באמצעות פרוטקטורט. שיירי צרפת הורשו לכונן מדינה מכווצת, שהיתה נתונה לחסדי גרמניה. איננו יודעים באיזה משלושת הדגמים האלה יבחר פוטין.
מותר להניח, כי הצורך של פוטין לתקן את מהלך ההיסטוריה עומד במרכז סדר היום שלו. כאשר מנהיגים מערביים עדיין הגיעו למוסקבה כדי להפציר בו להימנע מן הפלישה הממשמשת ובאה, הוא הרביץ בהם באריכות רבה את שיעור ההיסטוריה המצוטט כאן. הוא האיש שאמר עוד לפני 20 שנה ויותר, כי התמוטטות ברית המועצות היתה “האסון הגאו-פוליטי הגדול ביותר של זמננו”. הוא כתב במניפסט של קיץ 2021, כי חלוקת השטחים הסלאביים של הקיסרות הרוסית היא “פורענותנו הגדולה והטרגדיה המשותפת שלנו”.
פוטין לא שינה את דעתו אף כמלוא הנימה. נהרות של דם רוסי ואוקראיני, “בני אותו העם”, זרמו מאז. מאות אלפים נהרגו ונפצעו. ערים חרבו. טראומה תרדוף מיליונים עוד שנים רבות. שנאה, טינה וסלידה מפרידות עכשיו רוסים ואוקראינים. אבל בדצמבר פוטין הודיע, כי המלחמה תסתיים רק לאחר שיושגו כל מטרותיה המקוריות. לשון אחר, היא לא תסתיים אלא לאחר שאוקראינה תהפוך לשטח חסות רוסי, או תיבלע בתוך רוסיה.
שואה גרעינית על המערב
במהלך המלחמה, עוד מימיה הראשונים, וביתר שאת לאחר התבוסות והנסיגות של החודשים הראשונים, נקרא דרור ברוסיה לחרצובות לשונם של שדרי טלויזיה ושל בלוגרים על המדיה החברתית. הואיל וברוסיה רמזים של ביקורת הוצאו אל מאות לחוק, ואנשים נענשים בחומרה על חריגות פעוטות מן הנורמות הלשוניות שקבע המנהיג העליון, ברור בהחלט שהרטוריקה הנשמעת בכלי תקשורת רוסיים אינה סותרת את רצון הקרמלין או את תחושותיו.
אמנם דרום אפריקה לא גררה את רוסיה אל בית הדין בהאג, אבל אילו רצתה לגרור היא לא היתה מתקשה להציג טיעונים רבי-ממצאים על כוונות הג’נוסייד של רוסיה. דוברים רוסיים חזרו והציגו תכניות גלויות לחיסול מיליוני אוקראינים. בימים הראשונים של המלחמה, השומעים הוכו בתדהמה. אחר כך תכניות הג’נוסייד נעשו לחם חוקה של ‘ההסברה’ הרוסית, ואוזני זרים חדלו להזדקף.
מפעם לפעם הלהיטות לשבור שיאים הגיעה עד קריאות להטבעה המונית של ילדים אוקראיניים. אחדים, כמו א יש הטלויזיה ולדימיר סולוביוב, חזרו וקראו להמיט שואה גרעינית על המערב, עם יעדים מפורשים לטילי השיוט ההיפרסוניים, שפוטין טוען, כנראה בצדק, כי אין דוגמתם בצבאות המערב: ברלין, לונדון, שני חופיה של ארה”ב.
“ככל שנחליש את הנאצים האוקראינים”, אמר סולוביוב באחד משידוריו, “כך ייקל עלינו להביס את גרמניה, את צרפת, את בריטניה, את כל האירופים הדפוקים – וגם ארה”ב תסבול”.
אחד מנושאי כליו הנרצעים של פוטין, הנשיא וראש הממשלה לשעבר דמיטרי מדבדב, קרא להציב ספינות מלחמה נושאות טילים היפרסוניים בקרבת שפך נהר הפוטומק, לא הרחק מוושינגטון.
באוקטובר הכריז פוטין, כי אם “תוקפן פוטנציאלי” ישתמש בנשק גרעיני נגד רוסיה, “לאויב לא יהיה כל סיכוי להישאר בחיים”. החודש התחוללה סערה בוושינגטון, כאשר ממשל ביידן דיווח לקונגרס שרוסיה עושה ניסויים בנשק גרעיני בחלל החיצון, שנועד לשתק את מערכת הלוויינים של ארה”ב.
בנקודה אחת אמר פוטין, “אנחנו קורבנות של תוקפנות – ונעלה לגן עדן כקדושים מעונים”.
לא רצתה להיות נורמלית
מגוחך הוא כמובן המעבר הרוסי מהעמדת הפנים הסובייטית של “אינטרנציונליזם פרולטרי” ושל “ידידות בין עמים” אל העמדת הפנים הפוטינית של אמונה דתית עמוקה, של דבקות בכנסייה הפרבוסלבית ושל נשיאת הצלב במאבק קוסמי נגד המערב הרקוב והמושחת. אבל מנהיגי רוסיה תמיד היו זקוקים ל”מנדט שמיימי”, אם מותר לנו לשאול מונח סיני מפורסם.
בתחילת שנות ה-90, לאחר התמוטטות ברית המועצות, כאשר רוסיה נשארה רק עם 11 אזורי זמן, ממשל בוריס ילצין חיפש באופן נואש הגדרה חלופית להגדרת היעד הלאומי. הוא פרסם אפילו מודעות בעיתונות, שהבטיחו פרס למציעי דוקטרינה חדשה.
זה היה ניסיון מעניין אם גם פתטי להתאים את רוסיה למציאות חדשה ולהעמידה על יסודות נורמליים; לגאול אותה ממצב הדעת האימפריאלי, שהניח במשך 300 שנה את זכותה להתפשט על פני שתי יבשות, ולשלוט בעמים אחרים. כאשר פוטין הועלה לשלטון, בקונספירציה משוערת של אוליגרכים ושל המשטרה החשאית, הוא לא נחשב להרפתקן מסוכן. אדרבא, הוא השמיע לא מעט חיוויים מעשיים ופרגמטיים. הוא דיבר למשל על תקוותו שרוסיה תהיה דמוקרטיה ומדינת חוק.
כל השומע יצחק. זה כמובן לא קרה. יש הרבה סיבות, וגם המערב אינו נקי מאשמה. אבל זה לא קרה לפחות משני טעמים עיקריים: רוסיה לא מצאה הצדקה להיות נורמלית, ופוטין האריך ימים בשלטון הרבה יותר מדי. כאשר שלטון מתארך, אלה העומדים בראשו חדלים לדבר בלשון בני אדם ומתחילים לשוחח עם הנצח.
לאן יוליך פוטין את רוסיה ואת שאר העולם, קשה לדעת. אבל פסימיות היא התכונה החשובה ביותר של מעריכי כוונותיו.
