נהוג לומר על פול אוסטר שהוא סופר ניו יורקי, אבל מיטיבי ההגדרה יגידו עליו “ברוקלינאי”. “חיפשתי מקום שקט למות בו. מישהו המליץ לי על ברוקלין”, מעיד גיבורו טום גאלס בפתיחה של “שגיונות ברוקלין”, ספרו מ-2002. אוסטר הפך לפנים ולקול של רובע הבראונסטונים הענקי הרבה לפני הג’נטרפיקציה והגלריות וחללי העבודה המשותפים. שם כתב ב-1982 את “המצאת הבדידות” – הרומן שהפך אותו לכוכב בינלאומי כמעט בין-לילה.
עשרות שנים קידש אוסטר את הפריווילגיה לבדידות עירונית וקיומית באדיקות רבה: הוא צעד ברגל מדירתו בפארק סלופ לקפה “סוויט מליסה” עם סיגר קצר ביד, מעיל צמר שחור ומשקפי שמש. זו היתה הליכת התרעננות קלה בשגרת העבודה הקשוחה. הוא כתב בעט “פאונטיין” וב”אולימפיה” – מכונת הכתיבה שהפכה לגיבורת אחד מספריו – והתנזר מטכנולוגיה ומרשתות. “מקלדות תמיד הפחידו אותי”, אמר ל”פריס ריוויו” ב-2003. זו לא היתה עמדה מוסרית, הסביר, אלא “נוחות שלי עם עצמי”.
העצמיות, האינטרוספקטיביות, ההתבוננות בגוף ובנפש בעין מלנכולית ואירונית – הכתיבה של פול אוסטר פסעה על הגבול הדק שבין בדידות להתבודדות, ומכאן התעצמה כבשורה ספרותית אוניברסלית. “הבדידות מוכיחה שאנחנו אנושיים, כי היא המצב שבו אנחנו נחתכים מהצרכים ההכרחיים שלנו היא מייצגת כמיהה להיות עם אנשים אחרים. בדידות היא ההפך מהתבודדות, שיכולה להיות מבחירה. אדם לעולם לא יהיה שרוי בבדידות מבחירה”, אמר בראיון ל”ישראל היום” בשנת 2012.
הצילום של אוגי
פול אוסטר היה הגרסה המודרניסטית של הפוסט-מודרניזם. בספר שיחותיו “A life in words” העיד כי הוא “מחפש לכתוב על מה שטוב ויפה בעיניי, אבל תמיד למצוא דרכים חדשות לספר סיפורים. להפוך הכל מבפנים החוצה”, והביע הזדהות עם הדה-קונסטרוקטיביזם של ז’ק דרידה. ואולם לשונו היתה בהירה וסיפורית, על התפר שבין מעשיה אורבנית לז’אנר הבלש, ולכן היתה נגישה לקוראים רבים כל כך בעולם.
הוא היה מקרה מיוחד של סופר של דור ההורים והילדים לאורך שני עשורים לפחות – הופיע על מדפים בספריות ביתיות באפר איסט ובפתח תקווה, והיה בגדר כוכב-על בפריז. הוא אף פעם לא היה בצמרת ההימורים לנובל ואפילו לא זכה בבוקר, ואם לתמצת זאת לקלישאות של הענף – הוא היה סופר של אנשים ולא של סופרים.
אוסטר היטיב ללכוד את ההווה ו”ראה בחיים עצמם חלק מהספרות, במובן זה שהעצמיות של האדם מתפתחת בדיוק כפי שדמות מתפתחת בספר”, כדברי וויל בלית’ עורך הספרות של “אסקווייר”. לכן אולי מפתה כל כך לראות בו גם מבשר ניו אייג’י, אף על פי שהוא שריד של עידן קלאסי ששקע.
כתיבתו בנקל יכולה להיתפש כשמרנית-חתרנית. עוד ביטוי לאוסטריאניות אפשר לזהות בריטואל של גיבורו אוגי מהתסריט “עישון”, שזכה לעיבוד קולנועי נפלא של וויין וואנג בשנת 1995 בגילומו של הרווי קייטל. בכל בוקר, בדיוק בשעה 8:00, מצלם אוגי מחנות הטבק הפינתית שלו בברוקלין את הפינה הנגדית הנשקפת מולו. מדי יום, באותה השעה, באותה הזווית. את התצלומים אוגי שומר באלבומים: השינויים מינוריים, כמעט לא מורגשים. ובכל זאת, ברבות השנים המציאות אינה זהה לזו שהיתה. חל מפנה שלא שמנו לב אליו. פול אוסטר היה סופר של עולם שהיה פה זה עתה – ונעלם.
לשתול עצים למען ישראל
והיתה לו גם ישראל. הוא גדל אחרי מלחמת העולם השנייה להורים יהודיים בסאות אורנג’ ניו ג’רזי, באזור הכפרי של מדינת ניו יורק, ואחר כך בניוארק העירונית. כמו בכל בית יהודי בחוף המזרחי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, גורל יהודי אירופה שלאחר המלחמה העסיק את המשפחה. “גדלתי עם ישראל”, סיפר ב-2012, “בכל בוקר הלכתי לבית הספר העברי בניו ג’רזי בידיעה שחלק גדול מהשיעורים יוקדש לגיוס כסף עבור המדינה הצעירה. היינו עסוקים כל העת בשתילת עצים ובכתיבת כרטיסי ברכה קטנים לאנשים בישראל. הילדים והמבוגרים, שאנחנו מסייעים לבניית מקום אידיאליסטי חדש. היינו מאוד נרגשים מכך”.
הוא ביקר פה באמצע שנות ה-90 ולאחר מכן רק ב-2010 ומאז התרשם כי “הישראלים חיים בין ייאוש – שמאפיין את הצד השמאלי של המפה, לבין הכחשה – שמאפיינת את הצד הימני, ומעט מאוד באמצע. ההכחשה היא בלתי נסבלת, היא לא יכולה לשרוד. והייאוש – גם הוא לא מעורר תקווה”.
כיאה לבון-טון הוא ביקר את נתניהו חדשות לבקרים, ולמרות היותו בשר מבשרה של “יהדות הניו יורק טיימס” הביט נכוחה בהבל הפרוגרסיבי שהשתלט על האליטה בחופי אמריקה ואמר: “אנשים כל כך מקובעים בעצמם עד שאין להם יכולת להביט באופן שונה מהרגיל על העולם, ולשנות אולי את מחשבתם”. לכיבוש האלמה-מאטר שלו, אוניברסיטת קולומביה, על ידי מוחים אנטישמיים ואנטי-ישראליים – לא הספיק להתייחס בשבועות האחרונים.
בעשור האחרון הוריד קצת ווליום ובכל זאת פירסם שני ספרי פרוזה וכמה ספרי מסות, ואפילו ספר שירה חדש. בדצמבר 2022 סירי הוסטוודט, אשתו הסופרת, הכריזה על מאבקו בסרטן. שלשום הלך לעולמו. אולי מימש את מה שביקש בספרו הראשון: “יהיו הנסיבות אשר יהיו, הצליח לשמור על מרחק בינו לבין החיים, לא לטבול בלב ליבם של הדברים”.
