בכלל, ספריו של אוסטר, בהם “מוסיקת המקרה”, “ארמון הירח” ו”הטרילוגיה הניו־יורקית”, הולכים עם קוראיו תמיד, וכך גם האווירה המיוחדת והעלילות הנפתלות שבהם.
פול בנג’מין אוסטר נולד ב־1947 בניוארק שבניו ג’רזי למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני (ראש עיריית ירושלים לשעבר דניאל אוסטר הוא קרוב משפחה רחוק שלו). כשהיה צעיר נהנה לקרוא הרבה ובהדרגה גילה עניין גם בכתיבה. כשהיה בתיכון הוריו התגרשו. בערך באותה תקופה החליט לעזוב את הלימודים ונסע לטייל באירופה — באירלנד, איטליה, ספרד וצרפת — בעקבות הסופר שהעריץ, ג’יימס ג’ויס.
ב־1966 חזר לארה”ב והחל ללמוד ספרות באוניברסיטת קולומביה. באותה עת הכיר את הסופרת לידיה דייוויס, שהיתה לאשתו הראשונה. באותו זמן אוסטר עבד בשלל עבודות כגון תרגום, הגהה ועבודות ספרותיות אחרות, וכתב הרבה. בעת מלחמת וייטנאם לא התגייס לצבא בגלל בעיות בריאות, ועבד על ספינת משא כספן. ב־1971 נסע עם אשתו לצרפת, שם חיו שניהם בבית שבו גם עבדו כמנהלי המשק, ותרגמו מאמרים וספרים מצרפתית לאנגלית, חוויה שהיתה הבסיס לספרו האוטוביוגרפי “מהיד אל הפה”. בסוף שנות השבעים אביו מת ובעקבות מותו כתב אוסטר את ספרו הראשון מ־1979 “המצאת הבדידות”. זהו ממואר המתאר את אביו המרוחק והאדיש, ואת סיפורו המשפחתי של האב.
כל מי שקרא אפילו ספר אחד של אוסטר, יודע שהנושא שמעסיק אותו יותר מכל הוא המקריות והמזל. העניין שלו במוסיקת המקרה החל בילדות, כשהיה בן 14, בזמן טיול כיתתי, כשחבר שהיה לידו נפגע ומת ממכת ברק. בריאיון שקיימנו ב־2008 אמר לי אוסטר: “כל מה שאני מנסה לומר זה שדברים לא צפויים — ולא משנה איך נקרא להם, צירופי מקרים, גורל — הם חלק מהמציאות, חלק מהמכניקה של החיים. זה אחד מהכוחות של החיים. לכולנו יש תאונות, אני רואה בהן אירועים בלתי צפויים, אנחנו מחליקים במדרגות ושוברים את הרגל ולפתע החיים משתנים. אבל עדיין יש לנו היכולת לעשות בחירות בחיים, יש לנו רצון חופשי, ולעתים המפגש בין מה שאנחנו מנסים לעשות במודע לבין מה שקורה לנו מבחוץ בצורה לא צפויה, זה מה שעושה את החיים — זה הניצוץ. אני מרגיש שסיפורים נולדים מההצטלבות הזאת. זה ממש כמו בניצוץ: שני אובייקטים נפגשים ומהמפגש הזה ניצתת אש”.
בתחילת דרכו הספרותית בראשית שנות השמונים נחשב אוסטר לכותב פוסט־מודרניסט. כפי שניסח זאת אוסטר עצמו בספרו “חיים במילים”: “רוב הסופרים מרוצים לחלוטין ממודלים ספרותיים מסורתיים ושמחים להפיק יצירות שלדעתם יפות ונכונות וטובות. תמיד רציתי לכתוב מה בעיניי יפה, נכון וטוב, אבל אני גם מעוניין להמציא דרכים חדשות לספר סיפורים. רציתי להפוך הכל מבפנים”.
אוסטר על מלאכת הכתיבה שלו: “תמיד רציתי לכתוב מה בעיניי יפה, נכון וטוב, אבל אני גם מעוניין להמציא דרכים חדשות לספר סיפורים. רציתי להפוך הכל מבפנים”
אוסטר אהב לכתוב את סיפוריו במחברות, בעט נובע. אחר כך היה מעתיק אותם במכונת הכתיבה הוותיקה שלו, אולימפיה. “מקלדות תמיד הפחידו אותי”, אמר פעם בריאיון. אבל זה לא האט את התפוקה שלו. במשך שנים פרסם ספר חדש כמעט בכל שנה. בסך הכל פרסם אוסטר 34 ספרים, ובהם רומנים, ממוארים, מחזות, תסריטים, שירים וקובצי סיפורים.
עם הרומנים המצליחים שלו נמנים “ארמון הירח” (1989) על מסעו של סטודנט יתום, שמקבל מדודו עיזבון של אלפי ספרים; “מוסיקת המקרה” (1990) על גבר שאשתו ובתו נטשו, ובעקבות ירושה שקיבל מאביו הוא יוצא למסע במכוניתו ברחבי אמריקה; ; “מר ורטיגו” (1994) על נער עני שגבר כריזמטי מסתורי אוסף אותו מן הרחוב ומלמד אותו לחיות; ו”ספר האשליות” (2002), על ביוגרף החוקר את היעלמותו המסתורית של מושא כתיבתו.
בשנות התשעים החל אוסטר לכתוב לקולנוע. הוא כתב את התסריט לסרט היפהפה “עישון” (1995), בבימויו של וויין וואנג עם הארווי קייטל בתפקיד אוגי, הבעלים של חנות טבק בפארק סלופ, שהיתה מעין מוקד עלייה לרגל עבור מבחר ססגוני של אנשים מהאזור. אחד מהם הוא פול בנג’מין, סופר ומעשן כרוני (וויליאם הרט) שחייו ניצלים כשגבר צעיר (הרולד פרינו) מושך אותו לפני שיידרס על ידי משאית; “לולו על הגשר” (1998) שאותו כתב וביים הוא על סקסופוניסט ג’ז שחייו מקבלים תפנית לאחר שנפגע מכדור תועה במועדון בניו יורק; ו”החיים הפנימיים של מרטין פרוסט” (2007), על סופר שעובר להתבודד בבית כפרי ושם הוא מתאהב באשה צעירה.
יחד עם ההצלחה לאורך השנים היו גם לא מעט ביקורות מושחזות על ספריו. ג’יימס ווד מ”הניו יורקר” מתח ביקורת על אווירת ה”בי־מוביז” בספריו, מרובי התאונות והאלימות. ב־2017 פרסם מגזין “Vulture” כתבה שכותרתה “מה קרה לפול אוסטר? לפני עשור הוא היה מועמד לנובל”, ושם תוארה ירידה באיכות הכתיבה שלו. אוסטר בתגובה סיפר שהפסיק לקרוא ביקורות כליל, גם חיוביות, כי אפילו הביקורות החיוביות לעתים קרובות מפספסות את הנקודה. “לא יכול לצאת מזה טוב, אני חס על נשמתי השברירית”, אמר בריאיון ל”אינדיפנדנט”.
1 צפייה בגלריה
הארווי קייטל בסרט “עישון” לפי תסריט של אוסטר. גלריה אנושית מרהיבה
(צילום: Collection Cinema / Photo12 via AFP)
אוסטר ביקר בישראל כמה פעמים והיה קשור אליה. ב־2019 אמר: “ישראל היא מקור לצער גדול עבורי. ארץ שבראשיתה התבססה על סט מסוים של ערכים ובחלוף השנים אימצה סט אידיאולוגי אחר לגמרי. אני לא יודע איך אפשר להשוות את נתניהו שלכם לטראמפ שלנו, זה כמו להשוות בלהה לאימה”.
ב־2022 בנו של אוסטר מנישואיו הראשונים, דניאל, שם קץ לחייו בגיל 44. זה קרה שבועיים לאחר אירוע טרגי שבו השתמש בסמים והביא למותה של בתו הפעוטה. אוסטר, כך נראה, לא התגבר על הטרגדיה. הוא חלה בסרטן. במותו השאיר אחריו את אשתו השנייה, הסופרת סירי הוסטוודט, ובתם סופי, זמרת ושחקנית.
“יום אחד יש חיים”, פותח אוסטר את ספרו האוטוביוגרפי “המצאת הבדידות”, “למשל, אדם שבריאותו איתנה, אפילו לא זקן, בלי שום היסטוריה של מחלה. הכל כפי שהיה תמיד. הוא חי מיום ליום, עוסק בענייניו, חולם רק על החיים העומדים לפניו. ואז, פתאום, קורה שיש מוות. אדם פולט אנחה קלה, גופו צונח בכורסתו, והנה יש מוות. הפתאומיות שבדבר אינה מותירה מקום להרהור, מונעת מן המחשבה כל סיכוי לבחור מילה מנחמת. אנחנו נותרים חסרי כל לבד מן המוות, מן העובדה הנחרצת של היותנו בני תמותה”.
