פרוגי – מוזיקה – טל שנהב עזב את החדשות לטובת קריירה במוזיקה: “מיצוי מהיר מדי בגיל צעיר מדי”

טל שנהב (23), מוכר לכם כאחד המגישים הצעירים ב”חדשות 13″, הפתיע את כולם לאחרונה כשהודיע כי הוא החליט לפרוש מהחדשות לטובת חיפוש עצמי חדש, פרויקט בינלאומי וגם כדי לפצוח בקריירה מוזיקלית. היום הוא כבר שחרר סינגל בכורה על המצב, ולכבוד הצעד החדש בחייו – תפסנו אותו לראיון מיוחד על עולם התקשורת, על חשיבות של אנשי החדשות, על הגשמת חלומות בגיל צעיר מדי וגם – על הסיפור הקשה מאחורי השיר שכתב.

“אני חושב שמה שגרם לי לעזוב זו תחושה של מיצוי מהיר מדי בגיל צעיר מדי”, משתף על ההחלטה המפתיעה. “מהר מאוד הגשמתי המון חלומות שהיו לי כשהייתי נער, וגם ההגעה לתקרת זכוכית וההבנה שהשלב הבא בחדשות למשל יהיה רק עוד כמה שנים, זה לא שאהיה מגיש המהדורה מחר בבוקר, ואני גם לא רוצה להיות… עם הזמן אני מבין יותר ויותר שהחלומות שלי הם קצת שונים. ההבנה הזאת גרמה לי להבין שכדי להיות מה שאני רוצה להיות – מצריך שינוי”.

יש שיגידו שזה משהו שישקף את הדור הנוכחי, שהם מגשימים מהר – אך גם ממצים מהר…

“אחד הדברים הכי משמעותיים שגיליתי על עצמי, ש’אני כל כך הדור שלי’. אם עד היום חשבתי שאני שונה, בגלל שאני עובד ב’עבודה של גדולים’, או שאני רגיל להיות שלב אחד קדימה – אבל בתכל’ס? גם אני אוהב להחליף עבודות כמו גרביים, גם אני אוהב להיות באי וודאות מסוימת בגיל צעיר, כיף לי, אני נהנה מזה. אוהב לחלום חלומות גדולים ולהגשים אותם צעד-צעד. אבל אני חייב לציין שכל מה שחשבנו על הדור שלנו השתנה בחודשים האחרונים מן הקצה אל הקצה, אז להגיד לך מה מאפיין את הדור שלנו זה עדיין מוקדם לי מדי להגיד, אבל אני לגמרי מזדהה עם חוסר הוודאות שכולנו נמצאים בו, וזה גם חלק מהבחירה שלי לעשות שינוי”.

כאמור, כחלק מהמהלכים החדשים שעושה שנהב לאחר פרישתו אתמול (ד׳) מ”חדשות 13″, הוא פוצח בקריירה מוזיקלית, כאשר הצעד הראשון הוא שיר מיוחד וכואב על התקופה, “שיר ללא בית”, המדבר על החלקים הקשים באמת במציאות הנוכחית ואפילו עם מעט ביקורת.

“שום דבר שאני אומר בשיר זה לא משהו שלא נאמר בחדשות מדי יום”, מציין ומוסיף, “אין פה שום ביקורת שיוצאת מגדר הרגיל. ביקורת בתקופה כזאת – זה בהכרח המציאות. אם נהיה ביקורתיים עכשיו כלפי המציאות, מתי נהיה? יש כל כך הרבה האנשים שנושאים באחריות למה שקרה. זה אולי שיר מחאתי, אך לא פוליטי, הוא לא נוקב בשמות, אבל גם אם אני נוגע בסמלים מסוימים – זה רק לצורך ההמחשה”.

ועדיין, עד השנים האחרונות לא היינו רגילים שאנשי חדשות למיניהם יהיו שקופים בדעותיהם האישיות, אתה רואה בשינוי הזה כחיסרון או דווקא יתרון לעומת מה שהיה נהוג אז?

“אנחנו חיים בעידן חדש, גם תקשורתית”, מציין. “הדור שלנו שינה את המציאות, אנחנו לא צורכים תוכן כמו ההורים שלנו. אנחנו רוצים את ה-‘תכל’ס’, אנחנו לא אוהבים ש’מורחים’ אותנו, אנחנו רוצים לשמוע מבן אדם שאנחנו פותחים בשבילו את המסך אתה מה שהוא באמת חושב, במיוחד כשהדור הנוכחי ממעט לפתוח מסך טלוויזיה לצפייה. אתה רוצה לשמוע את הדעה האמיתית ולא את המסכה שהוא מסתתר מאחוריה, בסוף מה שכובש מסך זה כשאתה מרגיש חיבור לבן אדם, כשאתה מרגיש חבר שלו ומזדהה עם מה שהוא חושב מרגיש – שיש לו אישיות כמו שלך יש…” 

אפשר למשל לקבל את זה יותר אצל פרשנים מכל הסוגים, אבל אצל מגישים אולי זה קצת אחרת – כי בסופו של דבר הם אמורים ‘רק’ להעביר את החדשות לצופים.

“זאת גם אחת הסיבות שבחרתי לעזוב. בעמדה הנוכחית שלי, לא הייתי במקום בחדשות, על פי ההיררכיה המסורתית, שמותר להביע לי דעה בשידור, עוד לא שם, ויש דרך לעשות. בדור שלי, אנחנו לא יודעים לעשות את הדרך הזאת, לפחות אני לא. אני מרגיש שיש לי דברים שבא לי לומר עכשיו ולא בגיל 30, ואם לא אגיד עכשיו – אני אצטער על זה. לצד זאת, אני לא חושב שבחדשות היו אוסרים עליי לומר את הדברים האלה, אבל עכשיו יהיה קל יותר”.

עוד דבר שמסמל את אנשי התקשורת של העידן הנוכחי – הוא הרשתות החברתיות, אלו שגרמו לראות את האנשים שיושבים מדי יום באולפן, בחליפות, עניבות וברצינות המתבקשת – גם בפן הומוריסטי, קליל, טיקטוקי וכזה ששובר את הקרח, כך למשל טל נוהג ברשתות, וגם הקולגה שלו עד לאחרונה – עומר ירדני.

“זה אני האמיתי. עוד מהסיבות שבחרתי לעזוב זה כי אני מרגיש בתחפושת קצת… ה’אני האמיתי’ שלי הוא הרבה יותר צבעוני ושמח. עומר, אני ועוד מעטים אחרים, זה היה משהו יחסית ייחודי שהבאנו לחדשות. אני חושב שיש בזה המון ערך לצופים, הם מחפשים דמות להתחבר אליה ולא דמות שתהיה פרקט ורק יקריא חדשות כמו אחרים, צריך להיות מעבר. אנחנו חיים בעולם שחייבים להיות בו מעבר, כי הדור שלנו מאבד קשב תוך שלוש שניות בממוצע, ואפילו בפחות”. 

אתה נחשף לכל כך הרבה זוועות, בין אם בצפיית תוכן ובין עם סיפורים. אתה מצליח בכלל להתרגש מדברים אחרי כל כך הרבה תוכן קשה?

“עיתונאי חייב להיות אמפטי, להרגיש, אבל אסור לשדר חוסר אונים. בשבוע שעבר למשל הייתי באייטם ליום השואה הבינלאומי, אייטם שהפגיש בין שורדי שואה לשורדי שבי. שרו שם את ‘לו יהי’ של נעמי שמר, ובזמן שאני יושב שם עם המצלמה והמיקרופון, אמור להיות מנותק, מבוגרת אחת שהייתה לידי הסתכלה עליי ובכתה – בכיתי גם”. 

למה דווקא שם?

“כל הסיטואציה הזאת, העובדה שאני לא מכיר אותה, שהיא בת 80 ושנינו מרגישים את אותו הדבר. מחוץ למצלמה זה המקום שלי להתפרק וזה קורה”.

וזו לא הפעם הראשונה, בכיכר החטופים, ניגשה אליו נטלי בן עמי, הבת של רז ושל אוהד שעדיין בשבי. “היא ראתה אותי עם המיקרופון, ניגשה אליי ואמרה לי שיש לה חלום שענבל ביבי תבוא להופיע עם ‘אף פעם לא לבד’. יש לי את הקשרים וענבל אכן באה. ראיתי את נטלי לשנייה, ולמרות שהוריה בשבי, ראיתי אותה עם דמעה של עיכול סיטואציה. זה מהרגעים הקטנים שעזרו לי להבין את המשמעות של העבודה. אגב, גם ב’עולם הבוקר’ אני מפגיש בין משפחות של חטופים עם אמנים שהחטוף שלהם אוהב, ודווקא החיבוק לאמן אחרי האייטם, הרגע הזה שלא מצולם ושאני לא חלק מזה – ממחיש לי שלעבודה יש משמעות”. 

בחזרה למוזיקה, אתה שר שנים ומוזיקה תמיד מלווה אותך, ועדיין השיר הראשון שאתה מוציא לאור בדרך החדשה שלך הוא דווקא שיר קשה.

“לא חשבתי שזה יהיה השיר הראשון שלי”, מתוודה. “יש לי להקה, יש לי אלבום שלם בדרך שאני מקווה שאשחרר תוך חצי שנה. לא תכננתי להוציא את השיר הזה, הוא שיר מנקודת מבט של עיתונאי שמסתובב בקיבוצים ושומע סיפורים יום יום במוקדים, שומע על מקרים –  מאנשים שמצביעים לי:  ‘פה נפלתי, פה נפצעתי, פה ראיתי בפעם האחרונה את החברה שלי’. אז הקשבתי כל יום – ובסוף יצא מזה שיר. זה שיר שנולד מתוך תחושה של ‘אני לא יכול לספוג יותר'”.

יש לשיר קליפ מאוד ייחודי שמכיל לא מעט רגעים שצריך גם לחשוב עליהם כצופה.

“יש שם תהליך. לליצן בקליפ קוראים שולי במציאות, אותו פגשתי לראשונה בבית החולים סורוקה, כליצן רפואי. באחת מעסקאות השבויים שחזרו, נשלחתי לבית החולים לבדוק אם משפחה של אחת החטופות שנשלחו לאשפוז – רוצה לדבר, והם לא רצו. חיכיתי בלובי בשעמום גמור, ופתאום ניגש אליי מישהו עם חזות מוזרה, מבוגר בשנות השישים עם חיוך מוזר, אף של ליצן וכובע קסקט, והתחיל לדבר איתי ושקענו לשיחה. תוך כדי הוא עושה לי טריקים עם קלפים ואני כזה – מה קשור? אנשים מתים ומתאשפזים פה, ואתה בא עם קלפים בגודל של חפיסת שוקולד?! אבל התחברנו ממש”.

באותה השיחה טל מגלה על שולי פרט מפתיע – על איך הוא ומשפחתו ניצלו מהאסון בשבעה באוקטובר, וזו עוד נקודה שתחבר ותקרב בין השניים. “שולי הוא תושב ניר עוז, ובמקרה לחלוטין, חודשיים לפני האסון, שולי חטף התקף לב. בעקבות ההתקף הוא הגיע לאשפוז בתל אביב ועבר לגור פה לתקופה – וכך הוא ניצל. ולא רק הוא – גם גרושתו לא הייתה בקיבוץ, הילדים שלו כבר גדולים אז הם גם לא היו שם. אבל החברים הכי טובים  של שולי -נרצחו. אחרי השיחה איתו לקחתי את הטלפון שלו, וכשכתבתי את השיר והחלטתי לשחרר אותו, הבנתי מה הקונספט שאני רוצה לקליפ”. 

מה הסיפור שרצית להעביר דרך הקליפ?

“הליצן שמחפש עזרה, הוא למעשה מייצג את ילדי העוטף שנקלעו לסיטואציה כי לא היה להם במה לחשוד – כלומר תמימים. אני מגיע עם האוטו ומייצג את הציבור או שלטון שמנסה להושיט יד, אבל לא באמת מבין את הצורך של הליצן ואני אדיש כלפיו. במהלך הקליפ הליצן עובר רכבת הרים של רגשות, פעם כועס, פעם עצוב, ואני בקליפ לא מבין אותו ונשאר אדיש. בסוף הליצן מבין שאני לוקח אותו בחזרה לניר עוז, והוא משתגע, והפעם הראשונה שאני בעצם מחייך זה כשאני משאיר אותו בכניסה לבית השרוף שלו בניר עוז, הוא בוכה – ואני צוחק, מנופף לו לשלום ונוסע לדרכי. כשאני מסתכל במראה האחורית – הוא נעלם ורואים רק את החפצים שלו, וזו אמירה שהמוח משלים לבד. זה המעגל שנסגר, בסוף אני ילדותי ושמח והוא זה שלא נמצא”, משתף טל על המשמעות מאחורי ומוסיף – “זה קליפ שצריך לראות כמה פעמים. זו פעם ראשונה שאני יוצר אומנות שאני אומר בה משהו שהוא שלי מ-א’ עד ת’, עם עזרה מחברים קרובים. אני לא חושב שצריך להסביר את האומנות, יותר יש מסרים גלוים, יש מסרים חבויים, ומי שיצפה בזה שלוש פעמים – ירוויח. אגב,  הבית של שולי בקליפ הוא אכן הבית שלו, כלומר של גרושתו”.

מאיפה התחיל החיבור שלך למוזיקה?

“אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי זה להיות בגלגלצ, אני עד היום שם כל שבוע, אבל עוד הרבה קודם – אני החיבור בא מהבית. אבא שלי הוציא אלבום, הוא אומנם לא עוסק בזה כמקצוע, אבל מוזיקה זה החיים שלו… אחותי הייתה סולנית ב’תלמה ילין’, אנחנו כולנו סוג של מוזיקאים, זה גורם לנו לקום בבוקר. בלי מוזיקה לא יודע איך אני אסתדר, וגם לא רוצה לבחון את זה. זה ליווה אותי עד עכשיו ותמיד ילווה אותי. מבחינתי זאת הייתה פריבלגיה לעסוק במוזיקה במהלך הצבא, זה לא מובן מאליו. יש לי גם פודקאסט בגלגלצ בשם ‘מה שהיה’  – עבדתי עליו שלוש שנים, וכל פרק בו הוא תוצר של שלושה חודשי עבודה לפחות! הוא על רגעים שאף אחד לא מכיר ששינו את המוזיקה שלנו מקצה לקצה בארץ, זה פרויקט שאני מאוד גאה בו. אגב, היה הישג ממש מגניב – הצלחנו לאחד את אתניקס בתקופת המריבה של זאב נחמה ותמיר קלינסקי. כשדיברתי איתם כל אחד שאל אם השני יהיה, ועניתי שכן אבל רק מרחוק ובצורה מבוקרת, והם הסכימו. זה קרה לפני האיחוד המרגש, אני עשיתי את ‘העבודה השחורה’ הזאת, אני וזאב הפכנו לחברים טובים בזכות זה- ואני יודע שאכן כך”.

ציינת שאתה כבר באמת הגשמת חלומות שהיו לך, וממשיך הלאה. אתה עוצר לפעמים גם לטפוח לעצמך על השכם?

“אני מאוד מעריך את החיים ואת הדברים שהצלחתי להשיג, אני גם מוקף באנשים שעוזרים לי להבין את זה ושגורמים לי להעריך את עצמי מאוד. אגב, היום האמת שמתי לב שבדיוק לפני שנה פתחתי טיקטוק, ויש לי כמות עוקבים לא מטורפת – אבל אני כל הזמן חושב על זה שלפני שנה היו לי אפס עוקבים! ואני אומר אם הגעתי לסכום הקטן הזה בשנה, אז עוד שנה זה יכפיל את עצמו ולפרק זמן ארוך זה רק יגדל. אין ספק שצריך לעשות לעצור לפעמים, לטפוח על השכם ולהגיד  – ‘אנחנו צעירים, אבל אנחנו משיגים המון דברים בלי לשים לב…”

השיר הראשון ישקף את שאר המוזיקה שאתה תשחרר?

“זה לא משקף את המוזיקה שלי לא מבחינה הז’אנר וגם לא מילולית או צורת כתיבה, מה שכן, בשירים שהולכים לצאת, יש הרבה סרקזם ושאלות על החיים. לשיר שיפתח את האלבום קוראים ‘בסוף כולנו נמות’. זה מקבל משמעות הזוייה עכשיו… זה אלבום שמלא בסרקזם והרבה כנות. צפה להפתעה נחמדה”, מבטיח.

מה לגבי ריאליטי מוזיקלי, זה משהו שאתה תשקול או תשלול?

“הייחודיות שלי היא לא בקול שלי, יש לי קול סבבה ואחלה. לתכניות ריאליטי יש מקום של כבוד, זה חשוב ואחלה אספקיזם, אבל מי שבאמת משנה ונשאר פה ליותר מ-15 דקות, זה בן אדם שיודע להגיד משהו מהלב שלו, אבל משהו לא בנאלי, משהו בדרך שלא אמרו אותה, אחרת אין לזה הרבה משמעות  – זה נעלם. אנחנו בהצפה של תוכן, של מוזיקה וכל דבר אפשרי, אז לא מכוון לריאליטי ולא חושב שזו הדרך שלי. לא מפחד מזה, מניסיוני הרב יודע שזה לא מה שישנה. מה שישנה זה שתקשיב ללב שלך, תגיע לקהל שירצה לצרוך את מה שאתה רוצה להגיד וזה הכל, אני לא מחפש להיות המאמי הלאומי”.

איך אתה רואה את העתיד שלך?

“קודם כל אני מקווה שלא אצטער בגיל 40 כשאקרא את הכתבה”, משיב בצחוק. “אני רואה את עצמי חוזר לטלוויזיה עם קהל מאחוריי, אם זה מהמוזיקה או מהתוכן שאצור, יום אחד הופעה ב’בארבי’, ולמחרת הנחיה בלייט נייט…”

תשוב לחדשות?

“לא יהיה חדשות, אבל אל תתפוס אותי במילה. אני כן רואה את עצמי חוזר למסך כמנחה, כמגיש של דברים אחרים שמבליטים יותר את האישיות שלי”. 

ומה עם משחק?

“אני כן חושב על משחק”, משתף ומוסיף, “אין לי ניסיון בתחום, אבל אני לא שולל את זה. אני חושב שזה תחום שארצה להכנס אליו מתישהו, וכשתבוא ההזדמנות הנכונה יכול להיות שאלך על זה”.