כשאנו מתבוננים בפסוקים המתארים את מעמד הר סיני, אנו יכולים לראות שממד היראה היה מורגש שם בעוז – “וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה, אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה, בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר” (י”ט, י”ב-י”ג).
“וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה” (י”ט, ט”ז). “וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו השם בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד” (י”ח). “וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל השם לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב” (כ”א).
לעומת זאת, בתורה שבעל פה נותנים דגש חזק על ממד האהבה שהיה במעמד הר סיני. דוגמא: משה רבנו מתאר לפני פטירתו את מעמד הר סיני: “וַיֹּאמַר, השם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ” (דברים ל”ג, ב’). רש”י כותב: “מסיני בא – יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני כלה…“. כשחתן מקביל פני כלה, יש אהבה גדולה באוויר, לא יראה.
בתפילת שחרית אנו אומרים: “אהבה רבה אהבתנו… ותן בליבנו להבין ולהשכיל… את כל מצוות תורתך באהבה…”. גם בתפילת ערבית: “אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת”. אנו מדגישים את העובדה שהתורה ניתנה לעם ישראל באהבה.
ננסה להבין את ממד האהבה במתן תורה.
אחד הסימנים לאהבה הוא המשפט המפורסם: “אהבה מקלקלת את השורה” (מדרש רבה פרשת וירא). כשיש אהבה, שני הצדדים מרגישים בנוח עם שינויים ו”קלקולים”, שהרי “וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה” (משלי י’, י”ב. אגב, זה גם בכיוון ההפוך – גם שנאה מקלקלת את השורה. עיין שם במדרש). כשיש אהבה, דברים יוצאים מחוץ ל”שורת” הסדר.
יש בתורת הנסתר מושג שנקרא “עולם, שנה, נפש” (או בראשי תיבות – עש”ן). זהו מושג המציין את אחידות שלושת המֵמדים או הצירים המרכזיים של הבריאה: ציר המרחב (עולם), ציר הזמן (שנה) וציר האנושות (או בעלי החיים) (נפש). המילה “עש”ן” מורכבת מראשי התיבות של עולם, שנה ונפש. מקור המושג הוא בספר יצירה (ו’, א’).
נשים לב ונראה שהיציאה מהסדר במעמד הר סיני היה בשלושת הממדים, וההסבר לכך הוא שהמעמד הזה היה גם מעמד גדול של אהבה.
ראינו מקודם את הפסוקים: “וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר”.
מה פשר המילים “במשוך היובל המה יעלו בהר”? בפשטות הכוונה, שאחרי תקיעת השופר, תותר לבני ישראל העלייה להר.
אולם זה הרבה יותר מזה – יש כאן סוג של “ציווי” והבעת רצון של הקדוש ברוך הוא, שבמשוך היובל המה יעלו בהר. נבאר זאת על ידי משל. בחתונות, מקובל שהחופה מתנהלת קצת בריחוק מהקהל. בסיום החופה, אחרי שבירת הכוס, הקהל “מתפרץ” לכיוון החופה ומאחל לחתן ולכלה מזל טוב. ברור לכולם שהחתן והכלה מחכים לרגע “הפריצה” הזה, והם יהיו עצובים מאוד אם בגמר החופה הנוכחים יסתובבו וילכו לשבת באולם.
הנמשל הוא הקדוש ברוך הוא. במהלך “החופה”, מעמד הר סיני, הוא ביקש מעם ישראל להתרחק, אולם בגמר “החופה” הוא מצפה “שיקפצו” עליו.
רואים אנו שלבני ישראל היה רצון לקפוץ להר ולהפר את הסדר, ומשה הוצרך להתרות בעם ישראל פעמיים לא לגעת בהר!
זה רק מראה שמעמד הר סיני היה אירוע של אהבה.
בממד השנה: אלוקים הורה למשה “לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד השם לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי”. כלומר, מעמד הר סיני אמור להיות ביום השלישי, אחרי יומיים של הכנה. בפועל, משה הוסיף יום אחד של טהרה והכנה לעם והוא הורה: “וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה” (י”ט, ט”ו), כלומר, שלושה ימים של הכנה ולא רק יומיים. רש”י מביא את דברי התלמוד: “היו נכנים לשלשת ימים – לסוף ג’ ימים, הוא יום ד’, שהוסיף משה יום אחד מדעתו כדברי רבי יוסי” (שבת פז. המטרה של משה הייתה שגם הנשים ישתתפו במעמד הר סיני, בטהרה, ולשם כך הן היו צריכות שלושה ימים כדין פולטת שכבת זרע, אין כאן המקום להאריך).
זה לא יאמן – משה מוסיף יום אחד, והקדוש ברוך הוא מסכים עם משה! זה מראה על מעמד של אהבה, ואהבה מקלקלת את השורה.
בממד הנפש: רש”י מביא בשם המדרש על הפסוק: “וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל השם”, מהם דברי העם? “תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך! אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו!” (שמות י”ט, ט’). העם רצה לשנות את הרצון האלוקי, ובמקום לשמוע ממשה הם רצו לשמוע מהקדוש ברוך הוא בעצמו.
זו אהבה!
אהבה מקלקלת את השורה.
