כשאנו הולכים ברחוב או בתחנה מרכזית, ואנו רואים קבצן שמנגן בכינור, אם נחשוב שהוא מנגן מתוך שמחה – אנו לא מבינים כלום במה שמתרחש כאן. במקרה הזה, קול הכינור עצמו “משמיע” קול אחר לגמרי – קול של מצוקה. הקבצן מנגן בגלל שרע לו, הוא דורש תשומת לב, הוא רוצה שיעזרו לו, והניגון הוא הביטוי שלו.
לאחר חטא העגל, כותבת התורה על יהושע: “וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה” (שמות ל”ב, י”ז). מה הפירוש “בְּרֵעֹה”? על פי הפשט, המילה “ברעה” היא מלשון “תרועה”, וכוונת הפסוק היא שיהושע שמע את העם צוהל ומריע, וכפי שמבאר רש”י – “ברעֹה – בהריעו, שהיו מריעים ושמחים וצוחקים”.
לעומת זאת, תרגום אונקלוס מתרגם את המילה “ברעה” ליבבה ובכיה – “וּשׁמַע יְהוֹשֻׁעַ יָת קָל עַמָא כַּד מְיַבְּבִין“. איזו יבבה הייתה בחטא העגל, הרי היו שם ריקודים ומחולות?
התשובה, כאותו קבצן, כך גם כאן. יהושע מלמד זכות על עם ישראל, והוא נותן הסבר משלו למה שאירע כאן. נכון שישנם ריקודים ומחולות, אבל לא תמיד הריקודים החיצוניים מביעים שמחה ואושר. ליהושע ברור שלא יכול להיות שעם ישראל, אשר רק לפני מספר שבועות עמד למרגלות הר סיני, רוקד וצוהל סביב עגל מזהב, אומר “אלה אלוהיך ישראל” – וזה כפשוטו. לא יתכן. מי ששומע טוב, שומע מאחורי הריקודים והמחולות בכי ויבבה. אני שומע כאן – אומר יהושע – קול שנובע מתוך תסכול ומצוקה. קול של עם שאומר – רע לי.
יהושע בעצם מלמד זכות על עם ישראל, ואומר למשה רבנו – אני הייתי שם כשאתה היית בהר, ואני אומר לך שהריקודים והמחולות הם לא אמיתיים, והם לא באמת כמו שהם משדרים כלפי חוץ. עם ישראל לא באמת שמח על העגל, אלא יש בתוכו יבבה גדולה. המצוקה מדברת מתוך גרונם. עשיית העגל היא ביטוי חיצוני לחוסר האונים של העם על כך שאחרת מלהגיע (איחור לפי החישוב של עם ישראל).
גם כשעם ישראל מגיע למצב שהוא אומר על העגל “אלה אלהיך ישראל”, אחרי הכל זה “ברעה”. זה מתוך תסכול. בתוכם פנימה הם יודעים שהם לא שייכים לעגל. זה לא הם, זה לא משקף אותם באמת.
יש כאן מוסר השכל גדול. אנחנו צריכים לזהות היטב מה מסתתר מאחורי “ריקודים ומחולות”. לא כל ריקוד נובע משמחה וחיבור אמיתי, לפעמים הוא נובע דווקא מתוך ריקנות גדולה ותסכול גובר.
לכל דור יש “עגל הזהב” שלו. בכל דור יכולים אנו לראות אנשים שרוקדים סביב ערך מסוים שנראה נוצץ באותו רגע, אולם בסופו הוא הופך להיות אבק פורח, בדיוק כמו העגל שנטחן דק ופוזר על פני המים. יהושע מלמד אותנו שהכל חיצוני. עמוק בפנים – הריקוד סביב עגל הזהב המודרני נובע מתוך תחושה של ריקנות. ככל שאדם יהיה מלא בתוכן אמיתי, הוא יפסיק לרקוד סביב ערכים שנראים נוצצים כלפי חוץ.
חכמים ממשילים את האדם לחרס הנשבר (“משול כחרס הנשבר” – תפילת “ונתנה תוקף”). מדוע דווקא לחרס? שמעתי בשם ה”שפת אמת”, שמה שמייחד את החרס הוא שעל פי ההלכה חרס מקבל טומאה רק אם הטומאה נכנסת אל תוך החרס. חרס לא מקבל טומאה על ידי מגע חיצוני. החיצוניות לא יכולה לחדור אל הפנימיות. כל אחד מעם ישראל, לא משנה באיזה מצב הוא, משול לחרס. הדבר היחידי שיכול לטמא יהודי זה רק אם יש משהו שחדר לתוכו פנימה, אולם רוב הפעמים ה”טומאה” פוגעת רק בחיצוניות, והיא לא חודרת לנפש פנימה.
“אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ” (שיר השירים א’, ו’). הנצי”ב מוולוז’ין, בפירושו לשיר השירים, מבאר את הפסוק, שכנסת ישראל אומרת לקדוש ברוך הוא שהשחרות שלי, כלומר העוונות שלי, היא לא אמיתית ומהותית, אלא היא נגרמה מכל מיני גורמים חיצוניים. אני במהותי נשארת לבנה, זכה וטהורה, רק קצת השתזפתי והושחרתי מהשמש.
כך מסנגר יהושע, יורשו של משה, על עם ישראל.
אנחנו צריכים לראות בכל דבר את המהות, את הפנימיות.
משה רבנו קיבל לידיו לוחות חצובים בידיו של הקדוש ברוך הוא. “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת” (שמות ל”ב, ט”ז).
כאשר ירד משה מן ההר, הוא הבחין בעגל הזהב, והוא ניפץ את הלוחות. התורה כותבת מפורש שמשה ידע על העגל עוד לפני שהוא ירד מההר. מדוע משה לא שבר את הלוחות למעלה בהר, אלא רק כשהוא ירד למטה?
האברבנאל עונה: “לא שיבר אותם למעלה בהר כשנודע לו עוון העגל, אלא שיברם במחנה, לפי שאם לא היו רואים את הלוחות ומעשה השם כי נורא בהם, לא היה להם יגון ואנחה על שבירתם, כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה בעיניו, ממה שישמע מפי המגידים. ולכך הביאם להראותם ולשברם בעיניהם”.
משה מבין שלפעמים צריך לעשות מעשה חיצוני שיזעזע את נפש הרואה, כדי לעורר את הלב וממילא לנער מעליו את כל הקליפות החיצוניות שדבקו בו.
משה יודע שהפנימיות של עם ישראל טהורה, ולכן הוא בחר לעשות משהו דרמטי כדי לחשוף את הפנימיות ולעורר את הלב.
כל אדם מרגיש בתוכו את הכוח שיש לו, ואף אחד לא באמת רוצה להמיר אותו בעגל מזהב.
