(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: (פרק כה)
שלוש פעמים מופיעה המילה תרומה בפסוקים ב-ג, ובעקבות כך אמרו חז”ל (ירושלמי שקלים פ”א ה”א) ששלוש תרומות נאמרו בפרשה. נציג את הדברים בלשונו של רש”י:
“אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי (שמות לח, כו-כז), ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד”.
פרשת השבוע פרשת תרומה
שתי התרומות הראשונות הן שוות, “בקע לגולגולת”, הראשונה לצורך עשיית אדני המשכן, והשנייה לצורך קרבנות הציבור. התרומה השלישית היא “נדבת כל אחד ואחד” והיא לצורך עשיית המשכן וכליו.
הרב שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו “כלי יקר” מעורר כמה שאלות על דברי חז”ל אלו, ונתייחס לשאלה אחת:
“למה ייחס שתי תרומות ראשונות אל ה’ יתברך, כי בראשונה אמר “ויקחו לי” – לשמי, ובשניה אמר “תקחו את תרומתי”, אבל בשלישית לא הזכיר לא זה ולא זה ואדרבה נאמר בה “מאִתָּם”, ייחסה אל הנותנים”.
שתי התרומות הראשונות מיוחסות אל ה’: “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה”, וכפי שפירש רש”י: לי – לשמי. “תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי”. לעומת זאת התרומה השלישית אינה מיוחסת לה’, ולא זו בלבד אלא שהיא מיוחסת לישראל – “וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם”.
נראה תשובה אחת שמציע ה”כלי יקר” לשאלה זו; כך הוא כותב:
“והנה קרוב לשמוע טעם אחר, על מה שייחס שתי תרומות ראשונות אל ה’ יתברך ולא השלישית, לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענווה והכנעה בין התחתונים, שם חביון עוזו של הקדוש ברוך הוא השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאווה אין הקדוש ברוך הוא רוצה ליחד שמו יתברך שם. לפיכך שתי תרומות ראשונות שהיה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו לומר תרומתי גדולה מתרומתך אותן ייחס ה’ יתברך אליו, כי בראשונה נאמר “ויקחו לי” – לשמי… ובשניה אמר “תרומתי””.
ה”כלי יקר” קושר בין העובדה ששתי התרומות הראשונות הן תרומות שבהן כל אחד מהתורמים תורם סכום זהה, לבין ייחוס שתי התרומות הראשונות לקב”ה. הקב”ה שוכן את דכא ושפל רוח (על פי ישעיהו נז, טו), ולכן כל מקום שיש שם “גדר ענווה והכנעה בין התחתונים, שם חביון עוזו של הקדוש ברוך הוא”. שתי התרומות הראשונות “יד כל אדם שוה בהם… ואין מקום לשום
אחד להתפאר על חבירו לומר תרומתי גדולה מתרומתך”, ולכן הן מיוחסות לה’.
בהמשך קושר ה”כלי יקר” את הדברים גם לייעוד של שתי התרומות הראשונות:
“וכן הדבר הנעשה מן שתי תרומות אלו דומה אל התרומה עצמה. כי כשם שכולן היו שוים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו, כך נעשה מתרומה אחת האדנים, כי כל האדנים היו שוים אחד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין, כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו, כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענווה כי הענווה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון… ומתרומה שניה הביאו קרבנות ציבור, שהיו גם כן שוים בכל יום כבש אחד בבוקר והשניה בין הערבים, וכתיב (תהלים נא, יט) “זבחי אלהים רוח נשברה” רצה לומר תכלית הזבחים להביא את האדם לידי רוח נשברה, ועל כן ייחסה גם כן אליו יתברך, שנאמר “תקחו את תרומתי” לפי שהתרומה והעשוי ממנה הכל מורה על גדר הענווה על כן אמר הקדוש ברוך הוא זו היא תרומתי”.
מהתרומה הראשונה נעשו האדנים, שהם יסודות המשכן. כל האדנים היו שווים “והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת”. כותב ה”כלי יקר” במליצה מחודדת (על פי תהלים קטו, ח; קלה , יח) “כמוהם יהיו עושיהם” – כמו האדנים כך גם התורמים, “כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו, כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענווה כי הענווה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון”. האדנים, שהם מורים על ענווה, הם היסוד למשכן.
פרשת השבוע פרשת תרומה
ה”כלי יקר” עובר כעת לדון בתרומה השלישית ובהבדל בינה לבין שתי התרומות הראשונות:
“אבל תרומה שלישית, שלא היו הכל שוין בה, והיו מתחלפים בפחות ויתר, כי העשיר הנותן הרבה יש לו מקום להתנשאות על העני לאמר יש לי חלק גדול בבית אלהינו יותר מן העני בהרבותי מוהר ומתן, על כן נעשו ממנה כל כלי הקודש כמו הארון והמנורה והשולחן והמזבח ויתר הכלים ובלי ספק שהיה יתרון לקצתם על קצתם כי זֵר הארון הוא כנגד כתר תורה, וזֵר המזבח כנגד כתר כהונה, וזֵר השולחן כנגד כתר מלכות, ואף על פי שכפי קדושת הכלים היה לו להקב”ה ליחס נדבה זו אליו יתברך, מכל מקום מאחר שמצד גביית הנדבה היה שם צד גאווה והתנשאות למרבה על הממעיט על כן לא ייחסה הקדוש ברוך הוא אליו”.
התרומה השלישית לא יוחסה אל הקב”ה כי כל תורם נתן בתרומה זאת כפי רצונו ויכלתו הכלכלית, וממילא יש בתרומה זאת חשש גאווה והתנשאות של העשיר על העני באומרו (אולי אפילו רק בלבו) “יש לי חלק גדול בבית אלהינו יותר מן העני”. תרומה זאת שיש בה “נדנוד גאווה”, “אין הקדוש ברוך הוא רוצה ליחד שמו יתברך שם”.
ה”כלי יקר” מציין שייעודה של תרומה זאת היה לצורך המשכן וכליו, ומצד זה דווקא היה הקב”ה צריך לייחס את התרומה הזאת אליו. אבל הקב”ה נמנע מלייחס את התרומה הזאת אליו “מאחר שמצד גביית הנדבה היה שם צד גאווה והתנשאות למרבה על הממעיט”. חשש של גאווה והתנשאות אף שהוא בדברי קדושה “מרחיק” את הקב”ה.
נסיים במשפט עקרוני מדברי ה”כלי יקר” שצוטטו לעיל: “בכל מקום שיש שם גדר ענווה… שם חביון עוזו של הקדוש ברוך הוא… אבל בכל מקום שיש נדנוד גאווה אין הקדוש ברוך הוא רוצה ליחד שמו יתברך שם”.
