קולומביה אבודה, וזו דווקא בשורה טובה לאמריקה

לפני 25 שנה טסתי לניו יורק עם כרטיס בכיוון אחד. הטיסה נחתה ביום חמישי בערב, ובשישי בבוקר כבר הייתי על הסאבוויי בדרך ליעד: 116 וברודוויי, אוניברסיטת קולומביה. עמדתי שם, בקמפוס בן מאות השנים, והסתכלתי על הבניינים מכוסי הקיסוס. יום אחד, הבטחתי לעצמי, אני אלמד כאן. אעבוד קשה. אמשיך לתואר שני, ואז לדוקטורט, ואז לפרופסורה. אכתוב ספרים ומאמרים. אכיר את שועי הארץ, ענקי התרבות והרוח. אשב לי, כמו שיושבות הדמויות בסרטים של וודי אלן, במסיבות קוקטייל במנהטן, עם מרטיני ביד ורעיונות גדולים בראש, ואדון ברומן החדש שבדיוק סיימתי לכתוב. כאן, חזרתי ואמרתי לעצמי, מנסה להשכיח מעצמי את העובדה שבבטן היה רעב ובכיס רק כמה מאות דולרים, כאן, בקולומביה, יתחיל החלום האמריקני שלי.

ואז קרה דבר נורא: החלום האמריקני שלי התגשם.

התקבלתי לקולומביה. סיימתי תואר שני, ואז עוד אחד, ואז דוקטורט. קיבלתי משרה בקולומביה, ואז ב־NYU. כתבתי ספרים, הלכתי למסיבות קוקטייל, ומהר מאוד הבנתי שנפל בחלקי הכבוד המפוקפק לצפות, מהשורה הראשונה ביציע, בהתמוטטות המוחלטת של ההשכלה הגבוהה בארה”ב. את תחילת התהליך זיהיתי, כמו שאומרים במחוזותינו, כבר לפני שנים: ב־2019 כתבתי ל”טאבלט”, המגזין היהודי הנחשב שבו אני עורך בכיר, כתבה שכותרתה היתה “GET OUT”. ליהודים בפרט, הסברתי, ולאמריקנים שפויים בכלל, אין עוד מה לחפש באוניברסיטאות. המוסדות שפעם קידשו פתיחות רעיונית וסקרנות בסיסית הפכו לביצות באושות של אידיאולוגיה הזויה, כזו שמאמינה שגזע, פיתוח רעיוני מפוקפק של המוחות הכי קודחים של המאה ה־19, הוא רעיון מקודש שמגדיר את האדם באשר הוא, אבל מין, מציאות ביולוגית שמקודדת לכל תא באורגניזם האנושי, הוא נזיל ומאפשר בחירה אישית ומשתנה.

בזמנו פירטתי למה אי אפשר כבר להציל את האוניברסיטאות האמריקניות. בזמנו רוב אלו שקראו את הכתבה המליצו לי לצאת לחופשה ארוכה, להתאוורר ולהפסיק להיות כזה פרנואיד קודרני.

והיננו.

השבוע בקולומביה, אותה המדשאה בדיוק שבה עמדתי, כוסתה אוהלים חדשים בצבע אחיד. מי שילם בעבורם לא ידוע – בארה”ב, כמו בישראל, עמותות נחקרות רק כשהן שייכות לימין, לא לשמאל – אבל בתוכם ומסביבם פיזזו, לפי הערכות, יותר מ־800 תלמידים, או חמישית מכלל הסטודנטים לתואר הראשון.

את המאהל שלהם הם כינו “מאהל הסולידריות עם עזה”. את דגל ארה”ב שהתנוסס על תורן מחוץ לבניין ההנהלה, שפעם הכיל את דווייט אייזנהאואר – נשיא אוניברסיטת קולומביה לפני שנבחר לנשיא ארה”ב – החליפו הסטודנטים לא בדגל פלשתין אלא – שלא תהיינה אשליות – בדגל חמאס. סטודנטים יהודים שנקלעו למקום בורכו באמירות כמו “תחזרו לפולין” או “אתם הבאים בתור של גדודי אל־קסאם”.

תבינו, סטודנטית אחת נאמה בקטע שצולם והפך ויראלי, ואיחלה ש”כל יום יהיה לכם הישראלים כמו 7 באוקטובר”. אחד ממנהיגי המחאה היה פחות עדין בניסוחו, ורגע אחרי שהבהיר שהוא מזדהה מגדרית גם כגבר וגם כאישה, הצהיר שבכוונתו לרצוח את הציונים.

כאן הזמן לעצור ולשתף נתון אחד חשוב: 3.8 אחוזים. זה, פחות או יותר, הוא שיעור המועמדים שמתקבלים בכל שנה לקולומביה מתוך כל האלפים שמנסים את מזלם באחת האוניברסיטאות הטובות בארה”ב, אם לא בעולם. החמאסניקים הצעירים בקמפוס, אם כך, הם לא ילדים טובים שנפלו לתרבות רעה. הם נבחרו בקפידה, בדיוק כמו המרצים שלהם, לא בזכות יכולות אינטלקטואליות מזהירות או כישורים מבטיחים, אלא משום שהם מצטיינים בתחום היחיד שנחשב באוניברסיטאות אמריקניות כיום: משחקי כוחות אידיאולוגיים.

בואו נאמר את זה שוב, ובגסות: מה שאנחנו רואים בקולומביה ובאוניברסיטאות אחרות בארה”ב אינו מקרה ואינו טעות. מה שאנחנו רואים הוא התולדה הישירה של מדיניות בת עשור לפחות. למדיניות הזו, הללויה, אין שום קשר ליהודים או לישראל – כמו בדרך כלל, אנחנו רק השעיר לעזאזל. רק התירוץ למשהו הרבה יותר גדול והרבה יותר מפחיד. מה שהמדיניות הזו מנסה להשיג הוא הכפפה מוחלטת של כל המוסדות החברתיים – אוניברסיטאות, אבל גם כלי תקשורת ותרבות, עמותות וחברות, וכל מוקד כוח אפשרי – למשטר אחיד של אליטות, בלי ויכוחים ובלי לסטות מהאידיאולוגיה הקשיחה של הנישאים מעם.

אם הפסקה הקודמת נשמעת לכם כפרי החמיצות של איזה מרצה ממורמר לשעבר, מזוקן ומזדקן, הנה דוגמה – שלא קשורה כהוא־זה לישראל – לאיך שהשיטה הזו עובדת.

זה לא באג, זה פיצ’ר

בשנת 2011 הממשל של ברק אובמה שיגר מכתב לאוניברסיטאות אמריקניות, שעניינו הטרדות מיניות בקמפוס. מחקרים הוכיחו, הרעים הבית הלבן, שאחת מכל חמש סטודנטיות אמריקניות חווה הטרדה מינית חמורה, ולכן יש להדק ולשנות את החוקים ולטפל בתופעה ברצינות. אלו מאיתנו שביקשו לבדוק את הנתון המזעזע – אחת מחמש פירושו שהקמפוס הוא מוקד אפוקליפטי של אלימות מינית חריפה וחסרת מעצורים – גילו מהר מאוד שהבית הלבן הסתמך על מחקר מפוקפק ביותר, שהציע זיכוי בסך עשרה דולרים באמזון וכשל מלעמוד בסטנדרטים המתודולוגיים הבסיסיים ביותר. אבל הבה לא נתבלבל ונקלקל סיפור טוב כל כך עם כמה עובדות עיקשות: כלי התקשורת האמריקניים, כמקשה אחת, התגייסו לדווח על “תרבות האונס” בקמפוס ולהלל את הנשיא וסגנו, ג’ו ביידן, על הדבקות והאחריות לתיקון העולם.

האוניברסיטאות, בינתיים, הבינו את המסר היטב: במקום הנהלים הישנים והטובים – תלונה במשטרה, חקירה סדירה, עונשים קבועים בחוק – אוניברסיטה אחר אוניברסיטה הכריזה על תקנות חדשות ופרוגרסיביות, שעל פיהן הטרדות ייחקרו על ידי טריבונלים מאולתרים שכוללים לא רק נציגים של מנהלת האוניברסיטה, אלא גם, לעיתים קרובות, סטודנטים שכל תפקידם הוא לשפוט ולדון את חבריהם.

לא צריך פוסט־דוקטורט בשביל לנחש איך הסיפור הזה הסתיים. בן־לילה מספר התלונות על הטרדות מיניות עלה פלאים. נפלא, שוררו גדודי המנהלה שאוניברסיטה אחר אוניברסיטה שכרה אך ורק כדי לנהל עניינים שכאלה – סוף כל סוף סטודנטיות מרגישות חופשיות לדבר את אשר על ליבן, וסוף כל סוף המטרידנים יבואו על עונשם. כלי התקשורת שוב התגייסו, וסיפרו לכל מי שרצה לשמוע או לקרוא סיפורים מבהילים על זכרים טורפניים שכפו את עצמם על עלמות חן חסרות ישע, ורק בזכות התקנות החדשות הנבלים באו על עונשם. ברם אולם, אותם הזכרים שהואשמו והושלכו מהלימודים, עשו מה שאמריקנים הכי אוהבים לעשות: התחמשו בעורכי דין והגישו תביעות. ואז, מקרה אחר מקרה אחר מקרה, האמת התחילה לצאת לאור. תכתובות דואר אלקטרוני התגלו.

עדויות מצולמות שותפו. ובמקרה אחר מקרה אחר מקרה התברר שהרוב עורבא פרח. קולומביה, לדוגמה, שילמה סכום עתק לאחד פול נונגסר, סטודנט שגורש מהאוניברסיטה אחרי שאחת התלמידות האשימה אותו בהטרדה מינית, והאוניברסיטה, בטירוף חושים, מיצתה איתו את הדין בלי לטרוח לרדת לעומק התלונה. התביעה של נונגסר הביאה לו קמצוץ של צדק, אבל היא ושכמותה הועילו מעט מאוד במובן הכללי. התוכנית הצליחה. הקמפוסים הפכו לזירת קרב של נשים כנגד גברים, שבה כולם חיים בפחד והדינמיקה היחידה השלטת היא דינמיקה של כוח והתקרבנות.
ועכשיו אותה דינמיקה בדיוק משמשת מחבט כנגד היהודים.

על העיוורון

אין לטעות: לחמאסניקים הצעירים בקמפוס לא ממש אכפת מישראל. אם תבקשו מהם להסביר את הסיסמה החביבה עליהם – “מהנהר ועד לים, פלשתין תהיה חופשית” – ספק אם אפילו שישית יידעו שהנהר הוא הירדן והים הוא התיכון. הרשתות החברתיות מלאות סרטונים מבדרים של צעירים מנופפים בדגלים ובסיסמאות, ואז נכשלים כישלון חרוץ לענות על השאלות הכי בסיסיות בנוגע לקונפליקט. אלו הם הסטודנטים הנבחרים במוסדות העילית של ההשכלה הגבוהה, והחינוך שהם מקבלים מבהיר להם שלעובדות אין כבר שום חשיבות. כל מה שמשנה הוא המשנה הסדורה והאחידה ששולטת בבועה.

אוניברסיטאות, כלי תקשורת, אולפני סרטים, חברות ענק: לכל אלה יש רק משימה אחת – והיא להעמיק את האחיזה המוחלטת של מיעוט מורם מעם על הרוב הדומם. משימות כיבוש שכאלו, כמו שיודע כל סטליניסט טוב, זקוקות לחיילים, ואין מקום טוב יותר לאמן לגיונות של פנאטים צעירים מאשר הקמפוס המוריק. ציונים, גברים, שמרנים, מזהמי אוויר, מכחישי חיסונים – אויבים מדומים תמיד אפשר לייצר. העיקר הוא לא אמונה כזו או אחרת. העיקר הוא לחנך דורות שלמים של אנשים צעירים שהערך העליון הוא לא מחשבה עצמאית או נאמנות לדת או ללאום או למשפחה, אלא ציות עיוור לכל מה שמקבלי ההחלטות מחליטים באותו הרגע שטוב ונכון וחשוב.

איפה זה משאיר אותנו, ישראלים ויהודי ארה”ב? למרבה הפליאה, במקום מצוין ואופטימי לעילא.
תור הזהב 2.0

לא מזמן הסופר היהודי־אמריקני פרנק פויר כתב כתבת נכאים במגזין “אטלנטיק”, ובה הכריז שתור הזהב של יהודי ארה”ב נגמר. הוא צודק, אבל רק אם נגדיר את הזהב כמו שאני עצמי, בטיפשותי, הגדרתי אותו לפני רבע מאה, באותו היום שהגעתי לראשונה לקולומביה. המוסדות הנשגבים שהעניקו לדורות של יהודים אמריקנים, מהגרים וילדים של מהגרים תחושת זהות ושייכות וביטחון, שרוממו משפחות לשגשוג כלכלי ולתהודה תרבותית, שעיצבו קהילה שנטמעה במרחב בהצלחה רבה – המוסדות האלו אבודים. אי אפשר עוד להציל אותם. ואלו חדשות נפלאות. כי הגניוס היהודי מעולם לא הצטיין בהיטמעות. ממשה רבנו ועד לאונרד כהן, כל הרעיון היהודי מבוסס על תחושת זרות בסיסית, על התובנה שאנחנו, מה לעשות, לא כמו כולם, ושמערכת האמונות והדעות שלנו שונה באופן מהותי מזו של הסובבים אותנו, באשר יהיו.

היהודים האמריקנים שמבינים את העיקרון הפשוט הזה לא סובלים מהתחלואים שמציקים כל כך לפויר ולחבריו. תור הזהב שלהם – שלנו – רק מתחיל. בקולומביה, למשל, הרוב המוחלט של הפקולטה – למעט צדיקים יוצאי דופן כמו הפרופסורים שי דוידאי ורן קיבץ – נותר דומם, כולל מרצים ודיקנים יהודים וישראלים שבחרו, כאחרוני הפחדנים, בשתיקה. חב”ד, לעומת זאת, הביאה משאית – “טנק המצוות” המפורסם – ללב המאפליה, עם רמקול שניגן בקולי קולות “מי שמאמין לא מפחד”. כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות את ההבדל באופן ברור: מצד אחד – חבורה של חדלי אישים עם קביעוּת, רועדים מחשש שמא מי מעמיתיהם יעלוב בהם וחרדים למעמדם וליוקרתם, ומנגד – יהודים זקופי קומה, רוקדים בשמחה מתוך אמונה שעברנו כבר צרות גדולות מאלו, ונעבור גם את זה.

הגישה הגאה הזו היא תולדה של הרבה יותר משוביניזם משיחי או עיוורון אמוני. היא גישה שנטועה עמוק־עמוק באתוס האמריקני בכלל והאמריקני־יהודי בפרט. מאחר שאם להיות כנים, ארה”ב חייבת הרבה יותר ליהודים מאשר היהודים חייבים לארה”ב. מוסדות כמו קולומביה – או הוליווד, או וול־סטריט – הפכו לשם דבר, לפסגות של הצלחה ומצוינות, במידה רבה מאוד הודות לכישרון ולמסירות של יהודים חדורי מוטיבציה והכרת תודה. בלעדינו המוסדות האלה יתפוררו לשיירים של בינוניות. קולומביה, הרווארד, ייל ודומיהן ימשיכו להתקיים הודות לכסף קטארי או סיני, אבל רוב האמריקנים שעיניהם בראשם מבינים שאין שום סיבה לשלוח את הילדים לתוך הסבך האפל הזה.

כי רוב האמריקנים, תודה לאל, לא דומים במאום לאליטות שלהם. רוב האמריקנים מאמינים בעבודה קשה, בדגל ובהמנון, בקדושת המשפחה ובבורא עולם. השם העברי של המעצמה הזו אומר הכל – זוהי ארה”ב, מדינה שנטועה ברעיון של בחירה אלוהית, של אמונה שהאומה האמריקנית היא אומת סגולה, שתפקידה להפיץ את בשורת החירות בכל העולם. ומשום ששום אומה אנושית אינה מושלמת, את הברית צריך לחדש בכל 100 שנה, פחות או יותר.

ב־1861 האמריקנים חידשו את הברית במלחמת האזרחים, שגדעה את מוסד העבדות והבטיחה חופש לכולם. ב־1964 הברית חודשה בשנית, כשתנועת זכויות האזרח הוקמה כדי להבטיח שאלו שעדיין דוכאו, יזכו לעדנה. ועכשיו אנחנו רואים את חידוש הברית בשלישית, תהליך שעיקרו מאבק בין אלו שרואים את אמריקה ככוח של דיכוי ורשע ורוצים להכפיף אותה לסדר עולמי פרוגרסיבי, לאלו שמאמינים בהבטחה הישנה שאברהם לינקולן הבטיח על שדה הקרב בגטיסברג – שאומה זו, תחת האל, תזכה ללידה חדשה של חופש, וכי ממשל על העם, בידי העם, למען העם לא יכלה מן הארץ.

מי ינצח במאבק הזה? הנה כמה עובדות שמצביעות על הלך הרוח. בשנה שעברה מספר המועמדים שהגישו בקשה לקבלה מוקדמת להרווארד צנח ב־17 אחוזים, ירידה כמעט חסרת תקדים. נתונים דומים נרשמו ברוב אוניברסיטאות היוקרה האחרות. טקס פרסי האמי, הלילה הגדול של הסדרות וכוכבי הטלוויזיה האמריקנית, משך 4.46 מיליון צופים השנה, נפילה של 25 אחוזים מהשנה שעברה ושפל היסטורי. ובעוד NPR, רשת הרדיו הציבורית היוקרתית שכבר מזמן הפכה לשופר תעמולה, ממשיכה לאבד מאזינים וכישרונות כאחד – הפודקאסט של ג’ו רוגן נהנה מיותר מ־190 מיליון הורדות בכל חודש. כל הנתונים האלו מצביעים על אותו הדבר בדיוק: לרוב האמריקנים נמאס. נמאס להם לפתוח את הטלוויזיה או את הרדיו או את העיתון ולראות לא בידור או אמנות, אלא פרופגנדה. נמאס להם לשלם הון עתק לאוניברסיטה, ואחרי ארבע שנים לקבל בחזרה ילד שאיבד כל קשר לכל מה שיפה או נכון או אנושי. נמאס להם לחיות במציאות שבה, למשל, מותר למפגינים שחורים להתקהל בתקופת הקורונה ולשרוף חנויות – כי אי־צדק חברתי, כך הסבירו לנו המומחים, הוא מגפה קטלנית בדיוק כמו הנגיף – אבל אסור למאמינים להתפלל בבתי כנסת או במסגדים או בכנסיות. נמאס להם, ובגלל זה הם מחפשים אלטרנטיבות בבידור, בפוליטיקה, בחינוך ובכל תחום אחר בחיים הציבוריים.

הנכונים בעיני עצמם

איך ייראה העתיד האמריקני? קשה לחזות בדיוק. לו מישהו היה מנבא בשנת 1857, נניח, שהמציאות הפוליטית הסבוכה והמתוחה תוביל בקרוב לעימות מדמם ואחריו לפריחה כלכלית ותרבותית שתהפוך את המדינה הצעירה לאימפריה הגדולה בעולם, סביר להניח שאותו איש היה סופג קיתונות של צחוק ובוז. אבל התבוננות מקרוב בהיסטוריה האמריקנית מצביעה על פחות או יותר אותה תוצאה: בכל שלב, בכל מאבק, מנצחים אלו שנאמנים לערכי היסוד של המדינה, ערכי יסוד שנטועים עמוק־עמוק בחזון של נביאי ישראל. לא בכדי בן פרנקלין, מהאבות המייסדים, הציע שהסמל הרשמי של ארה”ב יראה את משה מרים את ידיו וחוצה את ים סוף לשניים. לא בכדי מרטין לותר קינג ג’וניור, מנהיג זכויות האזרח הדגול, אמר לשומעיו בנאום מפורסם שהוא, כמו משה, טיפס אל פסגת ההר. אלו שמנסים לשנות את ארה”ב באורח רדיקלי, להפוך אותה ממדינה אמונית שבטוחה בייחודה ההיסטורי לסתם עוד זירה של מאבקי כוח אינסופיים שמשרתים רק את האליטות – צפויים, כמו תמיד, להפתעה מרה.

בהם, לצערנו, יהיו לא מעט יהודים. בזמן שהאדמה בוערת מתחת לרגלינו, הארגונים היהודיים האמריקניים המסורתיים עסוקים בללחך פנכות ולבזבז סכומי עתק על ניסיונות מטופשים להתחבב על שונאינו בשם התקינות הפוליטית. כשארגונים נוצריים קמו וארגנו הפגנת תמיכה בישראל בקמפוס של קולומביה, חלק ניכר משכנינו היהודים המליצו לחבריהם שלא ללכת, היות שהמפגינים הנוצרים, רחמנא ליצלן, עלולים להיות ממצביעיו של דונלד טראמפ. גם כשדגל חמאס התנוסס על תורן במרחק כמה בלוקים מהבית שלהם, חסרי החוליות הללו העדיפו את האשרור של הממסד על פני התמיכה הממשית והחמה של אנשים שאוהבים אותם ורוצים בשלומם. וסוג כזה של התאבדות פוליטית, רעיונית ורוחנית אי אפשר לעצור. אבל על כל יהודי אמריקני חרדתי, שותק ומתרפס תוכלו לראות אחד אחר שמתעורר. יותר מ־100 אלף איש גדשו ב־2020 את אצטדיון הפוטבול של הג’איינטס בניו ג’רזי לחגוג את סיום הש”ס, ובהם רבים שמגלים את המקורות בפעם הראשונה. יותר מאלף איש נהרו ליריד החנוכה של “טאבלט” בניו יורק, ומספר דומה באו להפנינג פסח. פודקאסטים על יהדות זוכים לפופולריות אדירה, ובתי הספר היהודיים בתפוסת שיא. ככה נראה תור זהב אמיתי, תור זהב של יהודים שמתחברים מחדש ליהדות, שמוצאים משמעויות חדשות ומודרניות בטקסטים וברעיונות בני אלפי שנים. היהודים האלו, שמבקשים לא להיות כמו כולם אלא לשוב לשורשיהם ולהיות הם עצמם, הם היהודים שינצחו במאבקים הנוכחיים, היהודים שיעזרו לאמריקה לשוב לגדולתה זמן רב אחרי שהפגאנים בקמפוס – והקמפוסים עצמם – ישתכחו מלב כל.

ליאל ליבוביץ’ הוא עורך בכיר במגזין היהודי־אמריקני “טאבלט” ומגיש הפודקאסט הפופולרי “אנאורתודוקס”. הוא מחברם של שמונה ספרים ופרופסור בדימוס, שברח מהתופת האקדמי בדיוק בזמן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו