“פעם ברמדאן הזקנות היו קמות מוקדם, היו עושות סאהור, תה, מבשלות ביחד תמרים עם גרעינים ‘חאבת בארקה’, איך אתם קוראים לזה? קצח! מוסיפים כדורי לאבנה כבשים ששמו בצנצנת עם שמן זית, היית מקבל לחם מהתנור… וואלה, מבסוט. אבל היום, איפה… קמים, מוציאים קוטג’, גבינה לבנה, דברים ‘חביבים’ כאלו, אוכלים ויוצאים לעבוד”, חסן צוחק, “אין מה לעשות, גם אנחנו הבדואים השתכנזנו”.
רהט של יום ורהט של לילה שונות מאוד ברמדאן. במפגש הרחובות עומאר אל־מוכתר ואל־סאלם אופנוענים דוהרים בכיכר במעגלים. “ככה הם כל הלילה”, צוחק לביב. ילד טוב רהט, הוא צריך לקום מחר בבוקר לעבודה, אבל כשהחושך יורד בתום יום הצום, עולה תאוות הסוכר המקומית. אנו נוסעים ברחובות העיר לאחר התפילה האחרונה, בדרך לכנאפה המבוקשת. כשאנחנו מגיעים, אנו מבינים שזה היה לשווא. תור המכוניות ארוך במיוחד. אנו מתייאשים ומחפשים ממתקים אחרים.
בפטיסרי של עומאר אופנועני חברת משלוחים מקומית אוספים קטאייפים של רמדאן לכל העיר, אבל עם טוויסט. הקטאייפים, כיסוני בצק ממולאים, נעטפים בשוקולד איכותי עם שברי פיסטוקים, אגוזים וקרמל מלוח, ונשלחים לדרכים. אורות רמדאן צבעוניים מנצנצים מסביב, אבל רמדאן הזה שונה . “השנה יש הרבה פחות אורות על הבתים וברחובות”, מאבחן חסן, “לאנשים אין כוח למלחמה הזאת. בגלל המצב, אין נפש לשמחה”.
אז חוגגים? יש ארוחות חג ביחד?
“יש, בטח. אנשים באים, הולכים אחד לשני, כל אחד מביא את הצלחת שלו, מה שיש חולקים ואוכלים. יהודים מתבלבלים לפעמים. רמדאן זה לא מימונה! רמדאן זה להתקרב לאלוהים שלך, קוראים בקוראן, עושים מצווות, נותנים צדקה. זה כאילו חודש של מחילה, כמו יום כיפור שלכם, צום והכל, אבל חודש”.
לקראת חודש רמדאן, נפל דבר ברהט. ראש העיר המיתולוגי טלאל אל־קרינאווי חזר מן הכפור וניצח את הבחירות האחרונות בהליכה או אולי בזחילה. יותר מ־71 אחוז מתושבי העיר הערבית הגדולה בישראל הצביעו עבור אל־קרינאווי. השלטים ממסע הבחירות עדיין פרוסים בכל רחבי רהט, תמונתו הסמכותית מבטיחה ניסיון, מנהיגות והובלה, ואת החיוך המפורסם.
רגע לפני שאנו יורדים לדפוס, מחבל דקר ישראלי במרכז המסחרי שבצומת בית קמה, מרחק דקות נסיעה ספורות מצפון רהט. בחדשות מתפרסם שהמחבל הוא תושב רהט, בשיחה ביננו אל־קרינאווי נסער: ״המעשה הזה לא משקף את רהט! אנחנו מגנים את המעשה בתוקף ובכל פה. מהמידע הראשוני שקיבלתי, אני מבין שמדובר באזרח עזתי, שהמדינה החזירה אותו מעזה. אמא שלו היתה תושבת רהט שהתחתנה עם עזתי. אני לא מבין איך המדינה עושה דבר כזה״.
***
שיחה עם צעירי רהט בליל רמדאן מעלה שהם הצביעו לאל־קרינאווי בהמוניהם. הסיבה – הרצון לשינוי. לא במקרה אנחנו מדברים על צעירי רהט, ולא כשם קוד. רוב תושבי העיר מוגדרים כצעירים מתחת לגיל 30, ומבחינתם החיים הם שיר בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום. הסיבה העיקרית היא מצוקת דיור, שהולכת ומחריפה עם כל תינוק שנולד. רהט צפופה מאוד. מי שיתרחק מהכביש הראשי, יגלה מהר מאוד כיצד הכבישים הולכים ונהיים צרים ומפותלים יותר ויותר, עד שהם נעלמים לגמרי והופכים לדרכי כורכר בין מתחמים צפופים ודחוקים.
המבנה המשפחתי־חמולתי מוביל לכך שעל השטח שקיבלו דור ההורים או הסבים אי־אז בשנות ה־70 מתגוררים כיום אחים, בני דודים, נכדים ונינים. כולם חיים אחד לצד או מעל השני ביחידות דיור קטנות הנדחקות לכדי “הפאבלות” של רהט. “במתחמים העמוסים ביותר זה מגיע למצב שעשרות אנשים משתמשים באסלה אחת, אין פרטיות לשום דבר, אפילו לא ליחסים בין בעל לאשתו”, אומר אל־קרינאווי.
אלקרינאווי, בן 68, אב לשישה בנים ול־12 נכדים ונכדות, נבחר לראשונה לראשות עיריית רהט ב־1993. בבחירות הקודמות הוא הפסיד ב־400 קולות לפאיז אבו סהיבאן, חבר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. הניצחון הסוחף של אל־קרינאווי בבחירות האחרונות הבהיר שתושבי רהט התגעגעו. לאורך השנים התקבע הדימוי של אל־קרינאווי כמנהיג פרגמטי ש”מקושר” לממשלה, אחד שיודע לספק את הסחורה ולפתור בעיות.
כמי שהיה חבר במפלגת העבודה, אל־קרינאווי העריך מאוד את יצחק רבין ואת שמעון פרס, והם אותו. לאורך השנים הוא עשה הרבה למען רהט. החל מתחבורה ציבורית, פתרון בעיית הביוב, ועד שינוי וחידוש פני העיר. מי שייכנס לרהט מהכניסה הצפונית וישווה לכניסה הדרומית, יבין מייד את ההבדל. בעוד בשכונות הצפוניות אין תכנון ותשתיות מתאימות, על גבול הסלאמס, השכונות הדרומיות נראות כמו עוד יישוב ישראלי. בתים צמודי קרקע ובתי קומות, שיאפשרו למשפחה לגור יחד, אבל בנפרד. אם יש דבר אחד שחוזר בכל השיחות עם צעירי רהט, זו התקווה ש”טלאל”, כפי שהם קוראים לו, יסדר להם את האפשרות לבית משלהם, ברהט ליד ההורים.
“אחד הדברים החשובים זה מצוקת הדיור – הצפיפות וחוסר המקום לגור בו. זה מביא ייאוש וחוסר אמון! כיום יש בעיר הזו 7,000 זוגות צעירים שאין להם קורת גג. אין להם מקום לשים את הראש, ולא שחסרה קרקע. בקדנציה הקודמת התחלתי בתכנון יחידות דיור של השכונות הדרומיות. הרשות להסדרת היישוב הבדואי ומנהל מקרקעי ישראל עשו דברים”, מספר אל־קרינאווי.
אתה מתכוון להגרלת המגרשים לחיילים בדואים?
“ממש לא”, הוא קוטע אותי, “אני גם ראש עיר של חיילים משוחררים, זה לא העניין. אני מדבר על כך שהעתיקו משפחות מיישובים לא מוכרים לרהט. זה שניסו לפתור את בעיית היישובים הלא מוכרים על חשבון צעירי רהט, זו הבעיה. זה לא במקרה שזכיתי ל־71 אחוזים מהקולות, וברהט הצביעו הרבה מעבר לממוצע! כל הצעירים האלו מצפים ממני שאביא להם פיסת קרקע, שיבנו את העתיד שלהם עליה. אנחנו לא רוצים להיות במצוקה של עשרה אחים על אותו דונם. אדם שאין לו את זה מאבד תקווה. ובעיר הזאת אין בנייה ציבורית. הבנקים גם לא מוכנים לתת משכנתאות לרוכשים, כך שהבעיה כפולה – אין קרקע, ואין מצב לקבל משכנתא ולקנות דירה, ואז הצעירים אומרים – הלך עלי”.
אני נפגש עם ראש העיר הנכנס בלשכה שמתחת לביתו. על הקיר תלויה מפה של רהט, לצידה תמונה של רבין, פרס ומלך ירדן חוסיין חותמים על הסכם השלום, כשקלינטון מוחא כפיים מאחור. מעל תלויות עוד ועוד תעודות הוקרה מדרכו הארוכה, וכבר אין מקום על הקירות.
מה אתה צריך את זה? זו עבודה כפויית טובה להיות ראש עיר.
“אתה צודק, זו עבודה קשה, מאוד מעייפת, אף פעם לא תצליח לשמח את כולם. באופן אישי, הייתי מרוויח יותר אם הייתי נשאר מנהל בנק ומתקדם לתפקידים בכירים. אבל אכפת לי מהעיר שלי, מהתדמית של העיר, מהעתיד של הצעירים, ממערכת היחסים הטובה בנגב, שחשובה למערכת שיתוף הפעולה בחיים. וכמובן, לבנות דור עתיד שיהיה לו טוב יותר, שתהיה לו איכות חיים. אני רוצה לחיות בעיר שהבן שלי או הנכד שלי יגידו ‘אנחנו מרהט’, שיגידו ‘וואו, עיר טובה, עיר של תקווה'”.
על זה אתה הולך לשים דגש בקדנציה הנוכחית?
“בוודאי, אם אנחנו לא נדאג לעתיד שלהם, מה נגדל כאן – דור של עוני? של פשע? של ‘תנו לי’? לא! אסור להמשיך להגיד: ‘וואלה, תנו לי, תעשו לי, תביאו לי’. זה נגמר – היום הצעירים צריכים לקבל חכה ולדוג!”
בעבר הבאת את סודהסטרים.
“כשהתחלתי לפתח את אזור התעשייה – עידן הנגב, רציתי שגם האישה הבדואית תתפרנס בכבוד. כשאתה רואה שנשים בדואיות עובדות במפעל ולא כסייעת לגננות, הן עובדות בתעשייה וגם בקו ייצור ופתאום יש לאישה בדואית כרטיס אשראי, וכסף משלה, והיא לא מחכה לבעל שייתן לה 50 שקל לתרופות. אז היא משקיעה בבן שלה שהולך ללמוד רפואה, ויש יותר רופאים ואקדמאים ובסוף כולם מרוויחים מזה”.
מה עם הביטחון האישי בחברה הבדואית?
“אנשים רוצים ביטחון אישי, להסתובב ברחוב ולהרגיש בטוח. הנושא של אלימות ורצח זה אחד הדברים השליליים ביותר. אנחנו לא נגד המשטרה – ההפך, אנחנו רוצים משטרה, והרבה. לא יכול להיות שתסתובב בעיר של 80 אלף תושבים במשך כמה שעות, ולא תראה ניידת. צא לחורשה המערבית ותראה שיש פה סחר באמל”ח, ואנשים יורים ומנסים את הכלים”.
***
אחד הפורטוגזים הראשונים שהגיע ליפן הגדיר את היפנים כאנשים בעלי שלושה לבבות. לב אחד נמצא בפה של האדם והוא נועד לכולם, הלב השני נועד רק לקרוביו ולחבריו, ואילו הלב השלישי נועד אך ורק לעצמו, ורק שם מתגלות המחשבות האמיתיות. מהבחינה הזאת רהט היא עיר יפנית. לא כל מה שנאמר בה בקול רם הוא מה שמדובר בין חברים, או נלחש בחדרי הלב הסמויים מן העין. לפני כשבועיים נהרג ברהט נער בין 15 ואישה צעירה נדרסה. היא עדיין מאושפזת במצב קשה. אחד השוטרים טען שאנשי רהט משחקים פוקר. מצד אחד אומרים שהם רוצים משטרה, ומצד שני אם יש רצח, לא משנה מי ומה, עד שהמשטרה תגיע מישהו כבר ישטוף את הרחוב ויטשטש את הראיות.
אל־קרינאווי לא מסכים: “להמשיך להשליך את כל האשמה על המגזר הבדואי ועל האוכלוסייה זו טעות. אם יהיו פה 300 שוטרים ו־30 ניידות, יעלו על הפשעים בזמן וירתיעו את כל מי שמנסה לבצע פשע. להגיד לך שאין צעירים שמנצלים את המצב הנוכחי? ברור שכן. יש פשיעה ויש סחר בסמים ובאמל”ח. יותר מזה, גם הבן שלי נתפס עם נשק לא חוקי, והוא בבית סוהר. אני יכול להגיד לך שלא הלכתי פעם אחת לבית המשפט, ולא הצדקתי אותו בשום דרך או צורה. אני חוזר ומזהיר – אל תתקרבו לדבר הזה! אבל בגלל המצב המופקר קורה שמי שאין לו נשק, אין לו ביטחון אישי. זה יוצר מערבולת שהולכת ומתרחבת כי אין הרתעה, אין משטרה ואין ביטחון אישי”.
אז איך אפשר לתקן את זה? אם השר לביטחון הפנים יבוא ויגיד שהוא רוצה להוסיף משטרה, לא תתנגדו?
“בקדנציה הקודמת שלי התעקשתי שיוקצה שטח של שבעה דונמים להקמת תחנת משטרה, שיוקם מרכז חירום, שיעסיקו יותר שוטרים ויותר יחידות, וגם שיכניסו מג”ב. אני לא מתבייש לומר את זה, אבל אני בעיקר רוצה תקציבים למניעה. שנגיע לנוער, שיהיה מרכז לסולחות, כסף לרווחה, למסגדים ולאימאמים”.
למסגדים? לאימאמים? אני לא רואה את בן גביר מעביר לך כסף לזה. איך זה קשור לפשע?
“זה אחד הדברים שהכי תורם את חלקו. אם יש סכסוך בין חמולות ומשפחות, אתה יכול לטפל בו לפני שזה מתפתח לרצח. אתה יכול לעשות את זה בדרכי שלום ובסולחה. אסור לזלזל בחינוך הבלתי פורמלי ובוועדי שכונות, שייח’ים ואנשי הדת. אנחנו אזרחי מדינת ישראל. גם אנשי התנועה האסלאמית מבינים ומכירים את זה היטב. הם היו חלק מהקואליציה בממשלה של בנט ולפיד. יש להם תפיסה שונה מלהיות אנטי וקיצוני, זה לא תורם לחברה הערבית במדינת ישראל. בבחירות הקודמות האזרחים הערבים אמרו את זה במפורש, הצד הפלשתיני חשוב, אבל הוא לא הדבר העיקרי. קודם כל אני – אחרי זה אחרים”.
אתה יודע, הדברים שלך לא נאמרים בוואקום. אנחנו על גבול העוטף, וגם רהט חטפה ב־7 באוקטובר. איך אתה מצליח להכיל את המורכבות הזו – מצד אחד העיר והאזרחות הישראלית, ומהצד השני גם הזהות הפלשתינית?
“מבחינתי, לראות ילד יהודי מת כואב לי בדיוק כמו לראות ילד פלשתיני מת. לא מקובל עלי שירצחו אנשים במיטות שלהם, בקיבוצים או בעזה. 7 באוקטובר זה אירוע שלא יישכח עוד 100 שנה. אף אחד לא ציפה שזה יקרה, ואיך זה קרה, מדוע ואיפה המדינה, ומי שאמור לשמור על ביטחון המדינה לא יודע. כשאנשי חמאס עם סוס וטנדר כובשים את המדינה? מישהו צריך לשלם את המחיר, ואני אומר את זה כאזרח המדינה.
“אופיר ליבשטיין ז”ל (ראש מועצת שער הנגב, ד”פ), שנרצח ב־7 באוקטובר, היה חבר שלי. לא היה שבוע שלא היה מגיע אלי הביתה, וזה אירוע שגם כאב לי אישית והכי קרוב. צריך לזכור כי לא רק שחמאס לא הבדילו בין יהודים לערבים, במקרים מסוימים הם ידעו שמדובר בבדואים – ורצחו אותם. הם ראו אישה בדואית וחטפו אותה. אם תוסיף לזה את העובדה שבדואים הצילו מאות אנשים, מהמסיבה ומהקיבוצים, ואת החמ”ל האזרחי שהקימו ברהט, תבין למה אני חושב שאחרי 7 באוקטובר בדואים לא צריכים להוכיח נאמנות לאף אחד”.
אבל מחבלים של חמאס התחבאו ברהט תקופה ארוכה אחרי 7 באוקטובר. איך זה מסתדר?
“אם יש יהודי שעשה משהו נגד המדינה, זה מייצג את כל היהודים? אני לא חושב שהיה בדואי שהיה יודע שהם חמאסניקים והיה מכניס אותם לבית. גם לפני 7 באוקטובר היו הרבה שב”חים ברהט. הבן־אדם לא ידע שהוא מסתיר מחבל, התיק שלו בבית המשפט הוא פלילי ולא ביטחוני. מבחינתו הוא הלין שב”חים, לא מחבלים. שים לב שערביי ישראל ידעו להבדיל היטב בין אירוע לאומני לדתי. 7 באוקטובר היה אירוע לאומני, ולכן הם לא התערבו בזה בכלל, בניגוד למה שהיה בחומת מגן, שהיה אירוע דתי ובנוגע לאל־אקצא. זה צריך לתת למדינה אינדיקציה שערביי ישראל לא נגד המדינה. ומצד שני, אם שר בממשלת ישראל יכניס את הנושא הדתי – הוא גורם למתחים ולסכסוכים”.
לא מדגדג לך ללכת לכנסת?
“לא, אני מאמין שכראש עיר אני יכול לעשות הרבה יותר למען התושבים. אם אני נבחר כראש עיר – אני ראש עיר, אני לא בפוליטיקה הארצית. מי שהצביע עבורי מצפה שאשרת אותו ואביא לו פתרונות. אידיאולוגיה לא קשורה לעיר יפה, לפחי זבל שמפנים בזמן”.
מה עוד אתה רוצה לעשות ברהט?
“אני חולם על מכללה אקדמית ברהט. קודם כל להחזיר את כל הסטודנטים שלומדים מחוץ למדינה (הכוונה לירדן ולרשות הפלשתינית, יעדי השכלה פופולריים בקרב הבדואים, ד”פ). הם שואבים שם אידיאולוגיה שונה ומקבלים רמת חינוך לא נאותה. לפעמים הם חוזרים אחרי ארבע־חמש שנות לימוד ולא מוצאים פרנסה. והוא יושב בבית מובטל, והדיכאון שלו גדול יותר, הוא למד ולא מוצא פרנסה. לכן חייבים להקים מכללה אקדמית בעיר רהט, זה ירים את העיר למעלה. אני חולם על מכללה דו־לשונית, עם מעונות לסטודנטים בדואים ויהודים שיגורו כאן בעיר. אתה מבין מה זה יעשה למערכת היחסים?”
ומה עוצר את זה מלקרות?
“אני מאמין במערכת יחסים משותפת, ולצערי הרב נתקלתי באוזניים אטומות בכל משרד ממשלתי. לא היה רצון, האוניברסיטאות התנגדו, והמל”ג או גורמים אחרים מעליהם התנגדו. בסוף אנשים שוכחים שכל דבר שמתבטא בכסף, המדינה יכולה להתמודד עם זה. אבל עם שנאה ולאומנות אי אפשר להתמודד אחר כך. כל שקל שהמדינה תשקיע בחינוך יגרום לכך שנעביד פחות את בית המשפט ואת בתי הסוהר”.
זה חלום יפה, אבל אתה יודע כמה קשה היה להקים את המכללות האזוריות, ואת המעבר שלהן לאוניברסיטאות. ודאי שהמל”ג לא ישמחו לחלוק את העוגה עם עוד מכללה.
אל־קרינאווי מרצין: “אם המדינה לא תאשר, אני לא אהסס לפנות לרשות הפלשתינית ולהביא מכללה אקדמית של הרשות, אוניברסיטת חברון או שכם. אני אזרח המדינה, ואני קודם כל פונה למדינה שלי. אני מצפה שהיא לא תאלץ אותי לפנות לאפשרויות אחרות, וזה לא על בסיס לאומני ולא על הקצנה – אני צריך פתרונות”.
זה נשמע קצת כמו איום.
“לא, תקשיב, רציתי שיהיו בנקים בעיר הזאת, ואף בנק לא רצה לעבור לעיר רהט או לפתוח פה סניפים. הלכתי לבנק פלשתין, סגרנו לפתוח סניף בעיר, והנה, פתאום כל הבנקים יכולים. והם פתחו סניפים…
“הבדואים נאמנים למדינה, והמדינה נותנת להם סטירה. אני לא קיצוני ולא נגד המדינה, אבל אני רואה 150 יום במלחמה, וטראח – חוזרים להרוס ביישובים הלא מוכרים. ואתה אומר ‘סטאנה שוואיה (חכה רגע), מה קרה?’ אני חי בצריף הזה, ופתאום נזכרת שדווקא עכשיו אתה צריך להרוס ואתה מאיים עלי לעבור ליישוב קבע. אני רואה את הכאב של הצעירים הבדואים שאומרים ‘דחילק… כמה אפשר ללחוץ עלינו בלי להביא פתרונות?'”
אל־קרינאווי מתבונן במפת רהט. ברגע אחד נעלם החיוך הדק ומתוכו מתפרצת סערת נפש: “אתמול ישבו פה תושבים מהפזורה ואמרו לי שהרשות להסדרת הבדואים לוחצת עליהם לעבור לרהט למתחם 12 ולמתחם 6 (אזורים נחשקים ברהט). מה הם חושבים – שנבחרתי כדי להיות בובה? שהם ינהלו את החיים שלי? וואלק, אתה מצפה שאני אשב בשקט על זה? אתה תביא לי יישובים מבחוץ, והתושבים שלי יישבו בלי קורת גג? תשכח מזה”.
הוא דופק על השולחן: “מצפה לך מלחמה ממני! אתם לא תשאירו אותי בוכה כשהדם שלי זולג החוצה כי אין לתושבים שלי קורת גג, ואתם תביאו לי עוד משפחות שיגורו פה כדי למוטט אותנו? בעל כורחנו הם יהפכו את הבדואים להיות נגד מדינת ישראל? אדון איקס ואדון וואי, שיושבים שם ואומרים לתושבי רהט ‘אין לי קרקעות’. אז תדעו לכם שאם תמשיכו כך, אתם תמצאו כאן יריב שלא ייתן לכם לדרוך בעיר הזאת כל עוד אני נושם”.
לאורך השנים יצא לי לשמוע את אל־קרינאווי בכמה וכמה מצבים. אף פעם לא ראיתי אותו נסער כל כך. הוא ממשיך: “תנהלו משא ומתן, תביאו תושבי הפזורה, אבל לא על חשבון תושבי רהט. אני לא קיצוני, אני אוהב את המדינה, אבל אני דוגל קודם כל ברהט! תושבי רהט זכאים למגורים! לא חסרה קרקע בנגב, ולא חסרים פתרונות. אבל אם תכניסו את המצב לסחרור גדול יותר, בעוד חמש שנים כבר יהיו 12 אלף זוגות ללא קורת גג, ואז רהט תיהפך להיות ג’באליה 2. ואת זה אני לא אאפשר”.
אל־קרינאווי שותק לכמה רגעים בצהרי יום רמדאן, עד שלבסוף הוא חוזר לערשת הסבא החביב. “תראה, בסוף אני פרגמטיסט. אני חושב על פתרונות, אני חושב על משא ומתן פורה. אני וסיגל מורן, כשהיתה במועצת בני שמעון, בתחילת הדרך היתה לנו מלחמת עולם על שטחים ואזורי תעשייה, אבל מצאנו דרך. ככה זה אנשים פרגמטיים, מסתדרים בסוף. אבל זה צריך להיות דו־צדדי… אם הייתי רוצה רק את החיים הטובים שלי, הייתי נשאר מנהל בנק, היה לי טוב. אבל בסוף היום אני רוצה שלצעירים של רהט יהיה אופק לעתיד, כי אם לא יהיה להם עתיד – אוי ואבוי לנו, לכולנו”.
***
בשבוע שעבר העלו אנשי תיאטרון “אל־ימאמה” ברהט הפקת מקור. מדובר בהצגה ייחודית ומפתיעה בשם “הזמן הצהוב” על בסיס ספרו של דויד גרוסמן. שמונה מונולוגים, שנעים בין היישוב ברטעה הערבי ליישוב ברטעה הישראלי ואל הוואדי שעובר באמצע.
“מבאזל ועד קפלן, כערבי אני תמיד יודע להצביע איפה היהודים נכשלו, אבל כשאני מפנה אצבע מאשימה כלפי היהודים, אני שם לב שאני גם מפנה שלוש אצבעות אלי, אל החברה הבדואית. לכן זה כל כך חשוב ש’הזמן הצהוב’ יוצא דווקא מרהט. זה לפתוח את הדיון על הזמן ועל המקום שלנו בחברה הישראלית. במשך הרבה מאוד שנים החברה הבדואית היתה מובלת, לא מובילה. אבל עכשיו – די, אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו ומשנים אותו”, אומר קאיד אבו לאטיף, שחקן אל־ימאמה.
כל מי שמסתובב ברהט יתקשה לפספס את רוחות השינוי הנושבות בעיר ומנידות את זרמי העומק לכאן ולשם. על קיר ליד בית ספר צייר אמן גרפיטי את המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש, לצידו ציור של אסטרונאוט, וכדי לקנח בדבש המתוק גם ציור של פו הדוב. דווקא בשל הקטבים של ההוויה הרהטית, עלעולי הרוח שנוצרים במפגש אזורי הלחץ הנמוך והגבוה חזקים מתמיד.
