הפועל ת”א הנוכחית היא הקבוצה העלובה ביותר בתולדות המועדון, שחגג בתחילת השנה לאחרונה 100 שנה להיווסדו, במשחק שסימן את השנה שעמדה בפתח: מול קבוצה סוג ג’ מספרד וטקס סוג ד’ בלי הכוכבים הגדולים שלה מעברה.
לדייויד מינצברג היו כוונות טובות ואולי אם לא היתה פורצת כאן מלחמה הוא גם היה מצליח ליישם אותן. בפועל, יש סיכוי לא רע שמינצברג יהיה חתום על פירוקה של הפועל והתחלתה מחדש בליגה ג’.
חן סול, אדם נחמד לכל הדעות, הוא יעקב אדלר ז”ל של הכדורגל הישראלי בכלל ושל הפועל ת”א בפרט. לצעירים שבינינו נספר שאדלר בנה את הקבוצה של מכבי ת”א בכדורסל, שהפסידה את האליפות לראשונה אחרי 23 שנים רצופות, והוחלף רגע לפני סיום העונה.
הטראומה היתה כל כך גדולה, שאדלר חזר בתשובה זמן קצר לאחר מכן ובהמשך ונעלם מהכדורסל הישראלי.
התסריט של חן סול נראה דומה. אחרי העונה הזאת או שהוא יעזוב את הכדורגל או שהכדורגל יעזוב אותו.
הפועל ת”א עברה 15 שנה של בעלים סהרוריים. פנטזיונרים עם לב טוב, אבל עם בלבול רציני בין דמיון למציאות. חלקם השקיעו יותר, חלקם פחות, אבל בעיקר הם דחו את הסוף. והסוף הגיע בחודש ינואר 2024, עת ספגה הקבוצה יותר מ-20 שערים בחודש אחד. כשהפועל ת”א הייתה קבוצה גדולה, זה היה המספר שהיא היתה חוטפת כמעט בעונה שלמה.
הפועל תל אביב איבדה את נשמתה מזמן. העונה עם בעלים אמריקנים, שלא מבינים בכלל מה זה הפועל, היא רק החותמת הסופית. צפיתי באוהדים הצעירים שלה קופצים ביציעי סמי עופר בלי חולצות בקור הזה וחשבתי לעצמי, תיכף תהיה להם חברה, אחר כך חלקם יילכו לצבא, יהפכו לאנשים צעירים ואחר כך להורים. אם ינהלו אורח חיים תקין, תוך עשור הפועל ת”א תהיה היסטוריה רחוקה עבורם, זיכרון נעורים שמדי פעם הם מגיעים לראות אותה משחקת בליגה הלאומית נגד כפר קאסם לדוגמא.
זה גורלה של הפועל תל אביב. בלי תארים, בלי ניצחונות בדרבים, בלי מחלקת נוער ראויה, אבל עם אלפי אוהדים שחייהם קיבלו פניה לא נכונה והם ממשיכים לרדוף אחרי הניצחונות היחידים שיש לקבוצה שלהם להציע: באבוקות ובתפאורות.
