״הכפתן הכחול״: מלא עוצמה וחיים – ובו זמנית כואב עד אין קץ

סרטה של הבמאית מרים טוזאן מגולל את סיפורם של בני זוג בעלי בית מלאכה, שאל חייהם נכנס גבר זר. הסרט מצליח לשרטט את הדבר העמוק והחזק שמתחולל בין הגברים בעדינות מלאת גוונים, ובו זמנית להשאיר את הסיפור בין בני הזוג במרכז

לחאלים ומינה יש ממלכה קטנה משלהם: חאלים הוא חיט של כפתנים בעבודת יד – עבודה או אמנות שהולכת ונעלמת מן העולם. המכונות החליפו את האמנים, והקצב המהיר החליף את הסבלנות של הלקוחות. הוא תופר, גוזר ורוקם בחדר אחד של הממלכה שלהם.

בחדר הקדמי מינה היא האחראית על כל מה שהוא מעבר לתפירה עצמה. היא מקבלת את הלקוחות, בוחרת את הבדים היפהפיים שהספקים מביאים לה, מנהלת את החשבונות, ובדרך משלה שומרת על חאלים מכל משמר.

״הכפתן הכחול״, סרט מלא עדינות, יופי ותבונה, מספר את הסיפור של הזוג הזה. יש ביניהם אהבה וקרבה וכבוד ודאגה הדדית עמוקה, והם בעיקר האחד בשביל השנייה. הסיפור שלהם שזור בעבודה על כפתן כחול מרהיב במיוחד, עשוי מבד יפהפה ושזור ברקמה ובכפתורים של זהב, שהולך ונרקם לאורך הסרט.

חאלים, במשחק נהדר ומלא עדינות של סאלח בכרי (בנו של השחקן מוחמד בכרי) הוא אמן של ממש. היד שלו עדינה ובוטחת, והמגע שלו בבדים, בחוטי הזהב, בכפתורים, בקישוטים – הוא מגע מלא חושניות וערגה. המבט שלו, בעיקר על מינה, אבל גם על העולם, הוא מבט מלא חמלה וכאב, התבוננות איטית ומאופקת של מי שרוב הזמן מתבונן מבחוץ.

ללקוחות המעטות שבכל זאת מתעקשות על כפתן בעבודת יד יש דרישות ואין סבלנות. הן רוצות תמורה לכסף שלהן. העבודה הולכת ונצברת, וחאלים ומינה מחליטים להביא עוזר. יוסף, איש צעיר שמגיע כאילו משום מקום, מעיר אחרת במרוקו, הוא לא העוזר הראשון שמגיע. מינה כבר יודעת שרובם מואסים בעבודה העדינה והסיזיפית הזו, ועוזבים אותה לטובת אחרת. אבל חאלים מרגיש שיוסף הוא אחר.

הם שניהם גברים שיודעים את עצמם, ואולי גם ידעו גברים אחרים. הם מבינים את הדבר החזק הזה שמתחולל בתוכם. במקביל, יש העולם שבו הם חיים, ויש את חאלים ומינה, והכל מתרחש בין ארבעה קירות של בית מלאכה

בדרך עדינה הולכת ונרקמת בין יוסף וחאלים תשוקה וקרבה שאין בה מילים, ושאסור לקרוא לה בשם. הם שניהם גברים שיודעים את עצמם, ואולי גם ידעו גברים אחרים. הם מבינים את הדבר החזק הזה שמתחולל בתוכם. במקביל, יש העולם שבו הם חיים, ויש את חאלים ומינה, והכל מתרחש בין ארבעה קירות של בית מלאכה.

בשיחה עם הבמאית מרים טוזאן שהתקיימה אחרי ההקרנה של הסרט בפסטיבל הקולנוע בחיפה בשנה שעברה, היא סיפרה על ההתחלה של הסרט הזה: ״הכרתי גבר כזה״, היא אמרה, ״איש שחי עם אישה, וידעתי שהתשוקה שלו היא אל גברים״. השאלה שהעסיקה אותה לא היתה שאלת האומץ לצאת מהארון או לממש אהבה לגבר – כל זה היה ברור שלא אפשרי במקום שבו הוא חי. מה שהעסיק אותה הוא איך הוא והיא חיים עם התשוקה האסורה הזו בתוך הבית, בקרבה ביניהם, ביומיום.

האופן שבו הסרט מספר את הסיפור הזה ומדמיין אותו לפרטיו הוא נוגע ללב, מכאיב ומלא יופי. הוא מצליח לשרטט את הדבר העמוק והחזק שמתחולל בין הגברים בעדינות מלאת גוונים, ובו זמנית להשאיר את הספור בין מינה לחאלים במרכז.

מבלי לקרוא לדברים בשם

מינה (במשחק יפהפה של לובנה אזאבל) היא אשה מלאת חיות, עם יופי עז, ואהבה ותשוקה עמוקה לחאלים. האם היא יודעת את גבולות התשוקה ביניהם? האם היא מרגישה מרומה? האם היא יכולה לאהוב אותו, להשתוקק אליו ובו זמנית לאפשר לו להיות הוא עצמו?

אלו לא שאלות קלות, לשניהם. מינה עושה את זה באיזו דרך אצילית ונדיבה, שמכילה גם את המסירות והקנאה, והכאב, והייסורים הכרוכים בכל זה. וחאלים? נדמה שאותו דבר: אצילות, ומסירות ונדיבות, וכאב, וייסורים, ואת הקנאה מחליפה האשמה.

הסרט מצליח לספר את כל זה, כמו בני הזוג עצמם, מבלי לקרוא לדברים בשם. את המילים מחליף לפעמים איזה צל שעובר במבט של מינה, איזו תשישות במבט של חאלים, איזה יופי נועז באופן שבו יוסף שוזר את החוטים. הצבעים, הבדים. המרחב הקטן של הבית או של בית המלאכה, הדרך ביניהם – כל אלו בונים את השכבות הרבות של הסיפור הזה.

לדוגמה, סצנה שבה חאלים ומינה הולכים הביתה ביחד בסמטאות העיר, זוג יפה שממלא אותן. לפעמים הם נעצרים אצל מוכר הקלמנטינות והיא מתמקחת איתו בחצי פלירטוט מתחצף. לפעמים היא מתעקשת להכנס לבית הקפה של מוחא, שבו יושבים רק גברים. היא רוצה לשבת שם עם חאלים שלה, לעשן איתו, לצפות בכדורגל. לרגע היא נדמית כמו ילדה שחוגגת באמצע שמחה שמיועדת רק למבוגרים, לרגעים נדמה שהיא רוצה להדבק מהגברים הללו במשהו שימשוך את חאלים אליה.

או הרגעים שבהם מינה חולה מאוד ומתקשה להתלבש בכוחות עצמה, או כשהרופא צריך לבדוק אותה. האופן שבו חאלים עוזר לה בזה, חופף את ראשה, מתמסר לה, ובו זמנית עומד מכונס מול העירום המיוסר שלה – הוא נוגע ללב ומרשים.

אבל הדבר היפה ביותר בסרט הוא האופן שבו יוסף הולך ונשזר בתוך חייהם של הזוג, האופן שבו מינה טווה אותו אל חייהם. יש שם רגעים נוגעים ללב, עדינים, מלאי עוצמה וחיים, ובו זמנית כאובים עד אין קץ.

זה לא סרט שמציע פתרון לחיים עם תשוקה שהיא לכאורה אסורה. הוא גם לא עסוק בשאלה אם היה ראוי שחאלים ישבור את הכלים, או שמינה תגיד עד כאן. זה סרט שמתבונן בעדינות בחיים שכבר ישנם, מבלי להציע אותם כמתכון, אבל גם מבלי לערער על הסדרים עצמם. החבל שהסרט היפה הזה הולך עליו הוא חבל דק. ובשפתו של הסרט – זו הליכה עדינה ורוטטת על חוט שזור מזהב, רקמה יפהפיה ומהודרת שנרקמת באיטיות ובסבלנות בין אנשים.

הכפתן הכחול
בימוי: מרים טוזאן
118 דקות; מרוקו, צרפת ובלגיה, 2022
4 כוכבים